הצפלין נוסק לאיטו

נעמה וישי הם בני זוג דתיים צעירים. היא בת 26, הוא בן 29, אחרי החתונה, לפני הילדים. נעמה מופיעה כמעין קלישאה נשית ספרותית ישראלית מהלכת: כשקפל מופיע בסדין שלה היא מדמיינת שמתחתיו מסתתרת בטן של הריון. היא מחכה לראות גשם ראשון של חורף. היא לא עובדת. היא ממתינה שבעלה ישוב מעבודתו וכשהוא נכנס הביתה גופה מדלג – "ישי!". כך זה מופיע אצל תמר וייס שוב ושוב – האישה פאסיבית, מחכה, הגבר מתרוצץ, הולך לעבודה בהיי-טק, חוזר, הוזה שדון קטב מרירי ברחוב, רץ לבית הכנסת ושב, פעיל כל הזמן. על ריק.

"צפלין", ספרה של וייס, מריח בתחילתו קצת כמו העיר מודיעין שבה גרים גיבוריו – אוסף מקרי של פרטים שחושבים שהם אינדיבידואלים ומיוחדים, אבל אף אחד מהם אינו מסוגל להתרומם למבט מלמעלה, מגובה הצפלין, ולגלות שמשם הכל נראה כמו מאסה אחת אפורה ואחידה של ייאוש בורגני דתי-לאומי. אבל סבלנות, עוד מעט וייס ממריאה.

הספר כתוב בשפה פיוטית אמנותית, שדורשת לפעמים לא מעט אורך רוח, ויש בה רגישות נפלאה לניואנסים רוחניים. למשל, כשנעמה וישי נוסעים במכונית, נעמה מתאפקת מללחוש תפילה לשלומם (ברור שוייס כותבת את כל נוסח התפילה, מילה במילה), כי ישי חושב שזה מנהג פרימיטיבי של חובבי קמעות ולחשים. הדת שלה אינה בדיוק הדת שלו. החיים שלה אינם בדיוק החיים שלו.

אירוטיקה מהוססת

דינמיקה חידתית מרתקת נפרשת על רקע השגרה היומיומית, המתישה בפרטיה הקטנטנים. הספר מדלג בזהירות בין קולותיהם של בני הזוג לאורך שבוע אחד עתיר מהמורות. ישי מהורהר, מוזר, הבהובים של הרס עצמי מרפרפים על פני נפשו השסועה, מזמזמים נבואות חורבן ותהיות אמונה. מתחת לשאיפתו להתפלל כל בוקר, שמסתיימת במלמול חפוז כדי לצאת ידי חובה, מסתתרת שאלה עמוקה של חיפוש משמעות שאין לו סוף. נעמה מביטה בו נבוכה, מאוהבת, סרה למרותו כאישה "טובה" ומדחיקה ניצני מרד, נאחזת בכאן ועכשיו, במשפחתה ובאלוהיה.

הם חווים יחד, אבל מתקיימים בעולמות שונים לגמרי. אחד הקטעים היפים בספר מתאר רגע הארה נדיר, המתרחש כשנעמה מתיישבת על צד המיטה של ישי ומגלה שהעולם שרואים משם שונה לגמרי מזה המתגלה מהצד שלה. מתוך הזרות הזו עולה אירוטיקה מהוססת. המגעים עצמם אינם מתוארים בספר, אבל איכשהו אפשר להבין שהתקשורת הגופנית ביניהם מוצלחת בהרבה מהמילולית.

הילד, אם וכאשר יגיע, אמור להביא תכלית לחייה של נעמה, לעצור את חיפושי העבודה הנואשים, לגרום לה להרגיש קצת

פחות אבודה. אבל אולי הדתייה החדשה של וייס כבר לא מסתפקת באמהות, החיים שלה זקוקים ליותר.

רובד סימבולי שלם עוטף את ההתרחשויות ב"צפלין", עולם של חלומות ודמיונות שמאירים את הסיפור בנוגה חוצני כמעט, לפחות לעיניי הקורא החילוני. מהשבוע הזה נעמה וישי לא ייצאו מחוזקים, רק מבולבלים יותר, מחפשים נחמה. אנחנו נצא ממנו קצת נפעמים, מטקסט יפהפה ורגיש בעל איכויות אסתטיות נדירות, שהופך את וייס לאחת הכותבות היותר מסקרנות כאן, בעברית החדשה-ישנה שלה. גם אפיקורוסים גמורים מוזמנים לקלף מעליהם שכבה של ציניות ולגלות בספר מגע של השראה עליונה.

• "צפלין", תמר וייס, כתר, 164 עמודים