איך זה להיות אם יחידנית לתאומים?
לא קל להיות אמא, לא פשוט להיות אמא לתאומים, לא פיקניק להיות אמא יחידנית - אז מה יגידו אמהות יחידניות לתאומים?
אפילו שמחת העניים הזאת, היכולת לשתף אוזן נוספת ברגעי השמחה והעצב, נמנעת מאמהות יחידניות (חד-הוריות) לתאומים. הן גם אמא וגם אבא – לשניים. ארבע מהן, שהסכימו לשתף בסיפור שלהן, דומות זו לזו בנקודת המוצא וגם בגישה – הן הגיעו לאמהות בזכות בנק הזרע, ודווקא מפני שלא יצרו זוגיות הן שמחות עם העובדה שקיבלו שניים בכרטיס אחד. אפילו אם היה באפשרותן לסובב את הגלגל לאחור, הן היו מבקשות הריון כפול, מפני ש"אמא יחידנית לתאומים, ובמיוחד תאומים משני המינים, זה משפחה." אבל לא רק האושר כפול, גם העבודה. איך הן עושות את זה?
ההריון - איך תסתדרי עם שניים?
כשליאת רומנו, בת 42 מאילת, אמא של יסמין וירדן בני השנה ושבעת החודשים, לוקחת אותם בשבת בבוקר לשפת הים ומתזזת בין שניהם, כמעט תמיד היא חוטפת הלם למראה אמא שמגיעה לחוף עם תינוק אחד ושלושה מבוגרים (בעל, סבתא וחברה) שעוזרים לה לטפל בו. "יכול להיות שזה נחמד לשבת ככה, רגל על רגל, כשכולם מתרוצצים סביב הילד," מחייכת רומנו, "אבל טוב לי בלחץ שלי. אני לא מקטרת ובטח שלא רוצה להתחלף."
בדיוק לפני שנתיים, כשהייתה בת ,40 שאלה אותה אחת מחברותיה למה עדיין לא הפכה לאם. רומנו השיבה בכל הנימוקים הרגילים ")עוד לא מצאתי את הגבר המתאים,(" והחברה טענה שצריך לעשות הפרדה בין זוגיות לאמהות. "בהתחלה היה לי קשה מאוד לקבל את המשפט הזה," היא אומרת, "אבל מרגע שהפנמתי אותו הכל רץ בספיד. כמטפלת הוליסטית לקחתי את כל הכוחות הרוחניים שיש בי, כמו מדיטציות עצמיות ודמיון מודרך, והכנתי את הרחם שלי לקבלה."
כשגילתה שהרחם קיבל לא רק עובר אחד אלא שניים – בן ובת – וסיפרה על כך לאנשים, התרגלה לשמוע את התגובה: "בטח יהיה לך נורא קשה," והשיבה ב"קושי לא מפחיד אותי, נתמודד." הלם השינוי היכה בה מיד אחרי שילדה את יסמין וירדן, שמות שצצו בראשה בחודש החמישי. "במהלך ההריון פינטזתי על תינוק ועל היום המאושר שבו אטייל ברחוב עם מנשא," היא מספרת. "לא פינטזתי על שניים, למרות שידעתי שיש לי שניים, זה היה פשוט בלתי נתפס. ופתאום בא הבום והייתי חייבת להתאים את עצמי למצב החדש ולעשות סוויץ' להורות כפולה. ברור שהלילות היו קצרים, ואפילו לא ניסיתי להקל על עצמי, מפני שהתעקשתי להיניק את שניהם במשך שבעה חודשים. אבל הקושי הפיזי התגמד לעומת התסכול הנפשי. לקח לי זמן להבין שלא משנה כמה אתאמץ, אין מצב שאצליח לטפל בשניים בבת אחת."
אצל אורנה רדאי רעיון ההורות היחידנית הגיע דווקא מאמה. "כשהייתי בת 35 היא התחילה לטרטר לי למה אני לא עושה ילד, ואמרתי שאני רוצה ללכת בדרך הרגילה – קודם חתונה," היא מספרת. "אבל בגיל 39 החלטתי שאני לא מוכנה לפספס את הרכבת של ההורות, בהנחה שאת בןזוגי אוכל להכיר גם כשאהיה אמא."
היום רדאי, בת ,49 מורה להוראת המתמטיקה מקיבוץ בית גוברין, היא אמא של דביר ורביד בני החמש וחצי, אותם ילדה אחרי טיפולים רבים. "לא העליתי בדעתי שמחכה לי דרך ארוכה. במשך ארבע שנים עברתי 17 טיפולים של הזרעות והפריות מבחנה, כנראה שהביציות שלי היו ביצ'יות. בצר לי הלכתי למיסטיקנים שונים ומתקשרת אחת אמרה לי: 'את חייבת שיהיו לך תאומים, מפני שאם יהיה לך אחד – תחנקי אותו מאהבה'".
בהפריה האחרונה שעברה הוחזרו ארבעה עוברים לרחמה. שלושה מהם הוגדרו על ידי המעבדה כ"מעולים." "בשבוע התשיעי, בבדיקת דופק, הרופא שאל כמה אני רוצה. צעקתי 'שניים,' והוא חייך ואמר: 'קיבלת את מבוקשך.' שמחתי נורא. כשיש שני ילדים, במיוחד משני המינים, זו משפחה של ממש. עבדתי אז כמורה למתמטיקה וכשעמדתי מול הכיתה התלמידים ראו את הבטן זזה לשני הצדדים. לעובר אחד קראתי 'מתי' ולשני 'מטיקה' והרגשתי שכולם שמחים בשמחתי. רכילות בנוסח 'איך היא תסתדר עם שניים' ממש לא הזיזה לי."
דביר ")קודש הקודשים שלי(" ורביד ")התכשיט שלי(" נולדו בניתוח קיסרי בשבוע ה36- להיריון וכל אחד מהם שקל פחות משני קילו. "אחרי יומיים הודיעו לי שרביד הכחילה והועברה לפגייה, אז התחננתי שלא ישחררו אותי והתרוצצתי בין שניהם. כשהיא שוחררה התברר שדביר נדבק באותו הווירוס. הוא אושפז ואני, עם הטלטלה ההורמונלית ועם כאבי הניתוח, שוב חזרתי לתזז. לרגע שאלתי את עצמי איך אעמוד בזה, אבל אספתי את כל הכוחות ועניתי: 'את תעשי את זה בגדול."'
גם רבקה אמסל ממודיעין עשתה את זה. בגיל ,40 כשהגיעה לבדיקה שגרתית אצל הגינקולוג שלה, הוא הודיע לה שהשעון הביולוגי שלה מתקתק חזק. "יש נשים שהיו נפגעות מהערה כזאת," היא אומרת, "אבל כבר אז אמרתי לו תודה. הוא ניער אותי." היום אמסל, פסיכולוגית תעסוקתית בת ,51 היא אמא של עדי (בת) ושחק (בן,( בני השש.
שלוש פעמים היא הרתה והפילה. "נואשתי וכמעט ויתרתי. יצרתי קשר עם חברה שעוסקת באימוץ מחו"ל, ובדקה ה90- ביקשתי הזדמנות אחרונה. החזירו לי שלושה עוברים, וכשהודיעו לי ששלושתם נקלטו חטפתי היסטריה. אני? עם שלישייה? אבל כבר קודם לכן החלטתי שאני לא אעשה דילול מפני שיש גבול למידה שבה מותר להתערב במעשה הבריאה. למזלי, העובר השלישי לא התפתח ועם הזמן נספג. זה באמת היה מזל. עוד לפני שהריתי חלמתי על תאומים. בשבילם. אמרתי: 'יש להם אמא זקנה אז לפחות יהיה להם אחד את השני.' הרופא שלי עקב אחריי במבט מודאג. הוא טען שתאומים זה 'מרשם לסיבוכים רפואיים,' ורק לו הרשיתי לדאוג. זה הספיק."
עד לאמצע השליש השני היא שמרה את הריונה בסוד. "לבשתי בגדים רחבים, ובמושב הדתי שבו גרתי אז כולם היו בטוחים שהעליתי במשקל. אחרי שבדיקת מי השפיר חזרה תקינה, גייסתי למבצע את אחי וגיסתי. סיכמנו שבשבת אחר-הצהריים היא תספר לאמי, אחי יספר לאבי ואם יצוצו לבטים הלכתיים, יקראו לרב של המשק, שאחותו היא אם יחידנית לשניים, כדי שיבוא ויתמוך במה שעשיתי. אחי הקטן אמר שצריך להציב ניידת של טיפול נמרץ ליד בית ההורים, אבל במוצאי שבת הם צילצלו אליי, בוכים משמחה."
אריאלי יונתן, מורה מאילת בת ,41 דווקא התחילה מוקדם. "כבר בגיל 31 היה לי צורך לילדים, וכשלא מצאתי את בן הזוג המתאים החלטתי לפנות לבנק הזרע. את שלושת ההריונות הראשונים איבדתי בגלל בעיה של קרישת דם. בטיפול האחרון החזירו לי שלושה עוברים. בשבוע החמישי להריון ראו שלישייה, אבל בשבוע השמיני אחד נספג ולא התאכזבתי. זה חסך לי את ההתלבטות הנוראית בעניין דילול. הורות יחידנית לשלישייה הצטיירה בעיניי כתיק גדול מדי, אבל עם תאומים הייתי בעננים.
מהרגע הראשון אמרתי: 'קשה זה לא יהיה,' ואת המנטרה הזאת המשכתי לדקלם גם אחרי שהם נולדו, למרות שבמקרים מסוימים תיפקדתי כמו זומבי. בינינו, עם ילד אחד אין ימים שבהם את כמעט מתמוטטת? החוכמה היא לקחת נשימה עמוקה ולזכור שאין בעיה שאין לה פתרון."
הגיעה חברה לבקר? תני לה לקפל כביסה! צילום: ablestock
היא קראה לבניה, היום בני חמש וחצי, ים וגל ")שמות שמייצגים את האהבה שלי לאילת(" והחליטה שמחסור כרוני בשעות שינה לא יהיה מה שיעיב על השמחה. "כששוחררתי מבית היולדות, ים יצא איתי, וגל נשאר עד שהגיע לשני קילו. כל בוקר שמתי את ים בעגלה וצעדנו לבית החולים. כשגל הגיע הביתה, חברה טובה באה לעזור לי. היא עשתה את ההאכלה של אחת בלילה, כך שיכולתי לישון 4-3 שעות. היו פעולות שעשיתי מתוך שינה, כמו לתת את הבקבוק שכבר חומם, והיו לילות שהם התעוררו ביחד והייתי חייבת לאלתר. הושבתי אותם בעגלה והאכלתי את שניהם, בקבוק כאן ובקבוק שם. אחרי 12 שבועות כבר חזרתי לעבודה, אבל השנה הראשונה נראתה לי הכי קלה מפני שהם רק אכלו וישנו ושיחקו. בגיל 11 חודשים, כשהם למדו ללכת, התחיל המרדף. כל אחד הלך למקום אחר ולא ידעתי אחרי מי לרוץ קודם. עד היום, כששניהם חולים ביחד, בא לי שמישהו אחר יקום במקומי בלילה, אבל כשבאים מתוך שלמות הכל זורם יותר בקלות."
ההתמודדות - את יכולה להחזיק אחד?
הקושי האמיתי של אריאלי יונתן התחיל כשהתאומים הגיעו לגיל שנה וחצי" .ים התחיל להיסגר בתוך עצמו, ואובחן כאוטיסט. נאלצתי להפריד בין האחים כדי להכניס את ים לגן תקשורתי, וגל הגיב קשה מאוד לפרידה. גידול ילד עם צרכים מיוחדים מהווה קושי מסוג שונה, אבל הוא גם מבורך. לגל ולי יש אתגר מאוד גדול – לחיות בצמוד עם ילד קצת אחר. רק עכשיו ים נפרד מהחיתול, הדיבור שלו פונקציונלי והתשובות שלו קבועות, והאהבה שלי אליו אחרת. כל צעד קטן מקבל משמעות הרבה יותר גדולה. ארבע שנים וחצי חיכיתי ליום שהוא יקרא לי 'אמא.' לפעמים גל אומר: 'חבל שים לא מדבר' או: 'אני רוצה שיהיה לי אח רגיל,' ואני מסבירה לו שים הוא חלק מהמשפחה שלנו ושאנחנו אוהבים אותו כמו שהוא. הרבה פעמים אני לא יכולה לקחת את ים למקומות המוניים או לטיולים ויוצאת רק עם גל, ומצד שני ים מלמד את שנינו על סבלנות ומתינות, וגם על אהבה וקבלה. אחרי התמודדות כזאת, דברים אחרים כמו תמרון בין שני גנים הופכים לשוליים."
גל וים אינם תאומים זהים, "אבל הם מחוברים בנשמה," מעידה יונתן. "הם ישנים באותו החדר, במיטה נפתחת, ובלילה הם משלבים ידיים, ואלה רגעים של קסם שלא יחזרו לעולם".
גם ליאת רומנו סופרת רגעי קסם. היא חזרה מבית היולדות לווילה של הוריה, שהעמידו לרשותה שני חדרים, אחד לה והשני לילדים. "אפילו לא עבר לי בראש שאני מוותרת על הפרטיות," היא מספרת. "כל מה שעניין אותי זה שהילדים שלי יהיו מאושרים בזכות אמא רגועה. בשבועות הראשונים, אם לא היה מי שעזר לי להעביר את שני התינוקות למכונית, לא יצאתי מהבית. עם הזמן למדתי לבקש עזרה, כי אין ברירה. גם היום קורה שאני רוצה לרקוד עם אחד מהם או לצלם את השני ואי אפשר, שניהם עליי. אז למדתי לא להתבייש לבקש מהמטפלת או מאמא אחרת' :בואי, תחזיקי אחד,' וזה עובד."
אחרי הלידה סגרה רומנו את הקליניקה שלה, שדרשה עבודה גם בשעות אחר הצהריים ובסופי שבוע, ועברה לעבודה במתכונת משרדית, משמונה עד ארבע. "יותר חשוב לי להיות עם הילדים," היא אומרת. "ברור שיש כאן סוג של ויתור, אבל אני לא באה ממקום קורבני, אלא מאהבה. עד גיל 40 ביליתי וחגגתי ויצאתי ועשיתי כסף וטיילתי והיה אחלה-ופלה, והיום אני מאה אחוז אמא, וגם זה שלב."
מגיל שבעה חודשים שוהים תאומי רומנו בפעוטון של ויצ"ו באילת. "במבט שני ושלישי אפשר למצוא דמיון ביניהם," מעידה האם, "אבל במבט ראשון הם ממש שונים. ירדן נראה אירופאי ויסמין נראית עיראקית. הם מקסימים ומביאים המון שמחה לכל המשפחה. כששואלים אותי, אז מה, לא קשה לך? אני עונה, ברור שלא קל, אבל למען האמת אני לא מכירה מציאות אחרת, אני לא יודעת איך זה לגדל תינוק אחד. רק כשחברה שלי נאנחת, 'איזה שבוע קשה היה לי,' ומתארת מה עבר עליה, אני אומרת לעצמי, וואלה, דברים כאלה אני עושה בעיניים עצומות ובהליכה. בפגישות עם נשים הרות, ללא קשר למצבן המשפחתי, אני אומרת להן שבידיהן האפשרות לבחור בין לחיות בקושי לבין לחיות בהנאה. אני בחרתי ליהנות גם ממה שלא קל."
הוריה של אורנה רדאי הודיעו לה לפני הלידה שמפאת גילם לא יוכלו לעזור לה פיזית, ושכרו או-פר שחיכתה לה בבית עם הגיעה מבית החולים. "כל אחת לקחה עריסה אחת ללילה, ולמחרת התחלפנו בעריסות," היא נזכרת. "בשישי-שבת, כשהמטפלת יצאה לחופש, אמא ישנה אצלי. כשאמרו לי 'כל הכבוד' לא הבנתי למה, הרי זה מה שרציתי, אבל במבט לאחור גם אני לא יודעת איך שרדתי. בגיל שנה וחצי, למשל, דביר חלה בדלקת ריאות. הרופא דרש שאקח אותו למיון ואני כמעט התפרקתי, מה אני אעשה עם רביד? חברה טובה באה לגור אצלי וטיפלה בה במשך שבועיים, עד שדביר שוחרר. אלה הרגעים שבהם מגלים חברי אמת."
לפני הלידה רדאי תהתה איך תוכל להיות זמינה לשני תינוקות בעת ובעונה אחת. רק אחר כך הבינה ש"הם צריכים לדעת שאני אמא יחידה ושעליהם להתחשב זה בזה. וזה מה שקרה. דביר מאוד אוהב לחבק ולנשק ותמיד יושב עליי, ורביד בדיוק להפך. כשיצאנו בשלישייה, קניתי לדביר כדור ורביד לא הגיבה בקנאה. היא אמרה, 'כשתמצאי משהו שמתאים לי, את תקני לי.' במסיבת יום הולדת בגן, הגננת יודעת שילד אחד איתי והשני איתה. כשהם יגיעו לבית הספר אצטרך להפריד ביניהם, ואני מניחה שיהיה לי קשה לרוץ בין כיתה לכיתה, אבל אלה החיים ואני לא מכירה משהו אחר."
אצל רבקה אמסל הייתה התגייסות משפחתית מוחלטת. היא יצאה מבית היולדות עם עדי ושחק ישר לבית הוריה וכולם – גיסות ואחייניות ומי לא – התנדבו לעזור. "אחרי חודש מצאתי או-פר בעלת ניסיון עם תינוקות, ואיתה עברתי לדירה החדשה שלי, במודיעין. ילד אחד ישן איתי והשני איתה, אבל בלילות רק אני קמתי, מפני שהייתי היסטרית. בכל פעם שעלה להם החום הייתי בטוחה שהם הולכים למות. כשהם היו בני חמישה חודשים חזרתי לעבודה – במשך 27 שנה שירתתי כפסיכולוגית תעסוקתית בחיל האוויר – וכשהגעתי למסקנה ששעות העבודה ארוכות מדי, פרשתי והפכתי לפרילאנסרית.
"כפנסיונרית של הצבא לעולם לא נרעב ללחם, והפן הכלכלי הוא באמת הבעיה הכי קלה. אני הרבה יותר מוטרדת מהקושי לחלק את הקשב, מהמחויבות הטוטאלית שלא מאפשרת לך אפילו דקה אחת של חופשה, מהעובדה שאין לך עם מי להתייעץ וגם מהמסרים בעניין האב. יש נשים שמספרות לילדיהן שאבא בחו"ל, אבל לא רציתי לשקר וגם לא רציתי לומר לילד שאבא שלו לא רוצה אותו."
מהאמהות בגן שומעת אמסל משפטים כמו "איך את מסתדרת עם שניים? אני בקושי מסתדרת עם אחד" או "רק כשבעלי יצא למילואים הבנתי מה עובר עלייך" וגם "אני מצדיעה לך." על כולם היא מגיבה בלא יותר מהנהון אדיב. "אני לא מרגישה שמגיע לי צל"ש, ואין לי מושג אם גידול שני ילדים בגילים שונים הוא יותר או פחות מורכב. גם בימים קשים אני משתדלת לשדר אופטימיות ושמחה, וזה מה ששומר עלינו."
נרדמו? רוצי לישון גם! צילום: סי די בנק
העצות - שהחברות יקפלו כביסה
רוצה להיות אם יחידנית לתאומים? רדאי מציעה לך לצבור כמה שיותר שעות שינה במהלך ההריון, מפני שבסיומו כל דקת שינה תהיה נדירה. "כשמישהו מציע לך עזרה, כדאי להחתים אותו על מסמך, ואם הגיעו אורחים כשהתאומים ישנים, אל תתביישי לשלח אותם לדרכם, כי גם את זקוקה למנוחה. אל תתביישי לקבל תרומות של בגדים וצעצועים מיד שנייה והכי חשוב – מדי פעם הזמיני בייביסיטר, כדי שתוכלי לרדת לרחוב, לשבת בבית קפה ופשוט לנשום."
כבעלת ניסיון וכבעלת מקצוע, אמסל ממליצה לעבוד על הקשר עם הסביבה והמשפחה, "לפתוח את הדברים ולדבר עליהם," ומציעה גם למצוא גורם מאמץ. "משפחה, שכנים או חברים," היא מפרטת. "שתמיד יהיה מישהו במצב של היכון למקרה חירום שבו את חייבת להיות רק עם אחד מהם."
כדי לשרוד את האטרף היומיומי אריאלי יונתן פיתחה כללי זהב, כמו להגיש ערימה של בגדים לכל חברה שבאה לבקר. "למה רק לפטפט? עדיף לפטפט ולקפל," היא אומרת. לנשים במצבה היא מייעצת לא לחסוך בפינוק עצמי. "לפעמים שווה להזמין בייביסיטר רק כדי להיכנס לאמבטיה מושקעת ומרגיעה. מה שאת משקיעה בעצמך – מקרין אל הילדים."
רצף של קשיים: מה עושים כשתאום אחד דומה לאמא והשני לא
ורד בן-פורת, אמא של הבנים עמית ויונתן 10) וחצי,( מנהלת כבר ארבע שנים את "עמותת תאומים ושלישיות," שבה חברות כאלף משפחות, מהן 25 אמהות יחידניות לתאומים. אמהות יחידניות לשלישייה הן תופעה נדירה, מפני שבמקרים רבים מבצעים דילול עוברים או שהגוף דואג לדילול טבעי. "ידוע לי שיש בארץ שתי אמהות יחידניות לשלישייה," היא אומרת, "אך הן לא הגיעו לעמותה."
כמנחת סדנאות להורים מעבירה בן-פורת גם סדנה לאמהות יחידניות לתאומים, בסימן "אמא יש רק אחת וילדים יש שניים." בסדנה היא עוסקת בקשיים הטכניים ")אם יחידנית חייבת עזרה ותמיכה, אני מכירה כאלו שלא מגובות מספיק וזה פשוט טירוף(" וגם בצדדים הרגשיים. "אם יחידנית לתאומים מרגישה לרוב שהיא מתרחקת מהפנטזיה של 'האמא המושלמת.' היא חווה את האמהות כרצף של קשיים והיא מאוכזבת מהעובדה שהיא לא מצליחה ליהנות מהמתנה הגדולה שקיבלה בתום טיפול כואב וממושך. בנוסף, אין לה עם מי לחלוק את השמחה, ההתלהבות, הדאגה והאהבה, וכשמדובר בהורות כפולה, החסך הזה הרבה יותר מורגש.
"קונפליקט נוסף, שרק לאחרונה יש נשים שמעזות להתייחס אליו, הוא הדמיון החיצוני. מה עושים כשילד אחד דומה לאם ואילו הילד השני לא דומה לאף אחד? אפשר להסביר לילד שיש לו אבא שאנחנו לא יודעים עליו דבר, אפשר לציין באוזני הילד את הנתונים הבסיסיים אודות האב שנתרמת הזרע קיבלה ואפשר גם להתבונן על התכונות הפיזיות של הילד ולנסות לנחש איך האבא הביולוגי נראה. ככלל, ככל שהנושא יותר פתוח, כך קל יותר לענות לילד מבלי לחוש מצוקה ומבוכה סביב דבר כל כך חשוב כמו נסיבות היווצרותו."
בן-פורת מדריכה את האם היחידנית לתאומים להניח בצד את המנהגים שאינם רלוונטיים עבורה. לדוגמה, זה לא הגיוני להחזיק על הידיים תינוק שבוכה בכל שעות היממה, מפני שתמיד יש תינוק נוסף שמחכה לידיים שלך. בנוסף היא מייעצת לא לשאוף לתואר "אמא יחידנית כפול שניים," אלא ליהנות מהחיים כ"אמא מספיק טובה בסיטואציה כפולה."
תשושה אך מאושרת, האם היחידנית צריכה לבסוף למצוא את מקומה מול החברה. "אישה שמרגישה חריגה פחות בטוחה בעצמה ויותר רגישה לביקורת חברתית," מסבירה בן-פורת, "והיא מוקפת באנשים שעלולים לפלוט שאלות כמו 'באיזו זכות היא מקטרת? שתגיד תודה שנולדו לה ילדים בריאים.' אני מסבירה לאמא שאין סתירה. נכון, יש סיבה לומר תודה, אבל גם יש סיבה לקטר ומותר לקטר. ואני מציעה לה לחפש אחות לצרה, אם יחידנית שתעבור את הטוב והרע יחד איתה".
לפנייה לכתב/ת 
