ספרדי נהנה מיין של גויים?

פרופסור חיים סולוביצ'יק בא ממשפחת רבנים ידועה והוא אחד מחוקרי ההיסטוריה של העם היהודי הידועים כיום. אחרי ששנים רבות היה באוניברסיטה העברית, העתיק את מקום מושבו לישיבה יוניברסיטי בניו-יורק, שם הוא מופקד על הקתדרה למחקר בהיסטוריה של עם ישראל. במחקריו עוסק סולוביצ'יק לא-מעט בכלכלה וביומיום של יהודי אירופה בימי הביניים.

בספרו הראשון של סולוביצ'יק על היין ויהודי אירופה - "יינם: סחר ביינם של גויים - על גלגולה של ההלכה בעולם המעשה" (עלמא ועם עובד) - הוא דן באיסור שחל על יהודי אירופה לסחור ביינם של גויים, על האופן שבו ניסו היהודים להתאים ולקבוע הלכות למציאות, ואיך השפיע בסופו של דבר העיסוק ביין וכרמים על המעבר לעיסוק בהלוואות בריבית. הלוואות שלעתים מומשו בחליטת הערבויות שניתנו להם - הכרמים.

סולוביצ'יק מנצל את עולם היין והעיסוק בו כדי להגיע למסקנות מרחיקות לכת בקשר ליהודי אשכנז ותרבותם. כשם שהספר הראשון לוקח אותנו עד לעיסוק בהלוואה בריבית, כך בא הספר האחרון של סולביצ'יק - "היין בימי הביניים, יין נסך: פרק בתולדות ההלכה באשכנז" (מרכז זלמן שזר) – ולוקח אותנו לשאלה עד כמה נעוצים שורשי תרבות אשכנז בארץ ישראל.

יינן רש"י

בשני הספרים דן סולוביצ'יק לא מעט ברש"י, שמעט מאוד ידוע לנו על חייו האישיים והפרטיים. האם אכן התפרנס הפרשן הגדול מגידול כרמים וייננות כפי שמשערים רבים? אם סולוביצ'יק צודק, הרי שלא כך היה, ורש"י, שגר במקור באזור Troyes בצרפת - טרואה או "טרויש" בלשון היהודים - לא התפרנס מגידול כרמים מהסיבה הפשוטה: האזור, במיוחד בתקופתו של רש"י, לא היה ידוע באיכות היין שלו בשל אקלים וקרקעות לא מתאימים.

למרות זאת, יכול להיות שרש"י כן עסק בתחום, במיוחד אם חשיבות איכות היין עצמו לא היתה גבוהה, כל עוד ניתן היה לשתות אותו. הרי ליהודים היה חשוב הרבה יותר שהיין יהיה כשר מאשר שיהי "מדהים", אבל עד כמה - נראה מיד.

דרך סוגיות בייצור היין, אכסונו  והובלתו, מנתח סולוביצ'יק את התגלגלות יהודי גרמניה ומערב אירופה, לעומת אלה של צרפת וספרד. אשכנזים מול ספרדים. בהיעדר תרבות מסודרת של עיסוק דווקא בהלכות יין נסך (חלק ממסכת "עבודה זרה"), נאלץ כל דור מדורות אשכנז להתחיל כאילו מבראשית, לפחות עד שרש"י "עשה סדר" בדברים, פירש אותם וקבע את מה שקבע.

רש"י דן בשאלה מתי המצוי בגת מתחיל להיות למעשה יין. מתי מותר עדיין להשתמש - אם בכלל - בגויים לשם דריכת הענבים, ומה קורה ליין בזמן יישונו או הובלתו, אם הוא נמצא ברשותו של גוי. 

והאשכנזים מחמירים

אך כאשר דברי רש"י מגיעים לאשכנז הם ניצבים מול תרבות שונה כמעט לחלוטין מזו שלו, מסיבה מאוד פרוזאית: "יהודי ספרד ואיטליה", אומר סולוביצ'יק, "לא הקפידו באיסור סתם יינם (יין של גויים, אך שלא ברור אם נועד להקרבה או לשתייה - ש.ק), וניסו להתיר עצמם מכבליו. לעומת זאת, בספרות אשכנז אין לדבר כל רמז. בקהילה האשכנזית פיעמה תחושה עזה של גבורה וגאון אל מול הרדיפות ואיסור יין נסך ביטא היטב את ההבדל בין ישראל ובין העמים, ובנפש חפצה הם שילמו את המחיר".

צריך להבין שהן הגוי הפשוט והן השליט, ראו באיסור "יין נסך" אות לאליטיזם ותחושת עליונות של היהודים "שלהם", דבר שבסופו של דבר עלה במחיר יקר מאוד לקהילות שלמות באירופה. רש"י, וגם פוסקים אחרים בעלי רקע דומה, נתנו ליהודים באזורם "רווח" מסוים, שיאפשר להם להקל בענייני סתם יינם ובכך לשכך מעט את כעסם של הגויים שבקרבם חיו. בין השאר התירו לסחור ביין גוי, ואף לשתות מיין שגוי נגע או הזיז אותו. האשכנזים ראו את הרווח שהוצע, אבל סרבו להכנס בו ולהשתמש בהקלות; הלכה לחוד ו"לא תודה", לחוד.

לא קלה היא קריאתנו

סולוביצ'יק אינו כותב פשוט. הייתי אומר שמי שרוצה להבין באמת את כל הסוגיות וההוכחות שהוא מביא לדבריו, צריך להיות בעל הבנה של שפה מקראית, תלמודית ו"מדרשית", ומהבחינה הזאת הוא לא עושה חסד עם הקורא החילוני.

הספר החדש, על 480 העמודים שלו ואולי אלפי מובאותיו, סבוך וקשה לקריאה כמעט כמו שהפרשיות שבהן הוא דן קשות להבנה. עולות ממנו כמה וכמה מסקנות שרק קריאות חוזרות בספר תוכלנה להעלות ולהבהיר. מה שכן, סולוביצ'יק מוכיח

דבר אחד: אצל יהודי אשכנז היה היין הדבר האחד שבו החזיקו יותר מכל דבר אחר כדי לבדל אותם משכניהם ומהעמים שבהם חיו. היין עבר כמעין חוט שני אדמוני, וחיבר את יהודי אשכנז עם שורשיהם ביהודי תקופת התלמוד בארץ ישראל.

ממש כמו קדמוניהם, גם האשכנזים השתמשו ביין כדי לבדל את עצמם משכניהם הגויים, מתוך רצון והחלטה, יותר מאשר איזשהו כורח דתי-הלכתי. את השאלה, עד כמה רלוונטיות אותן הלכות ואותם דקדוקים גם בימינו, במיוחד בארץ ישראל, אשאיר לכם.

שגיא קופר עורך את אתר היין והאלכוהול "בקבוק"

• חיים סולביצ'יק, "היין בימי הביניים, יין נסך: פרק בתולדות ההלכה באשכנז", 480 עמודים, מרכז זלמן שזר.