דרעי, בירושלים כבר לא תשאג

אריה דרעי יכול היה להיות ראש עיר נפלא. ירושלים הייתה עולה כפורחת תחת ניהולו. גם החילונים היו זוכים תחת שרביטו לעדנה מחודשת. אבל כל זה לא יקרה. ההרשעה שנושא אריה דרעי על גבו – ואישית תמיד היו לי ספקות ביחס לנכונותה, איננה יכולה להיות מסולקת משם אלא לאחר שבע שנים מיום שבו עזב דרעי את כלאו בפעם האחרונה. זה החוק – ואין בלתו. לא יושב ראש ועדת הבחירות המרכזית ולא אף אחד אחר יש בכוחו לשנות זאת.

דרעי לא יוכל אפוא לעמוד בראש העיר ירושלים. תוצאה זו מתחייבת מן הדין, אף כי יהיו בוודאי רבים שיפקפקו בהגיונה הצרוף של הוראת החוק. היא באה למעשה להגביל את שיקול דעתו של הבוחר. הרי ככלות הכל, מי שעומד לבחירה ניצב בעצם לשיפוטו של הציבור כולו, והוא זה שאמור לקבוע בסופו של יום אם הוא רוצה להפקיד את מפתחות עירו בידי מי שכבר נקבע לגביו בעבר בבית המשפט מה שנקבע.

לעתים, יחשבו רבים שדווקא מי שכבר נכווה ברותחין ייזהר גם בצוננים ויהיה זהיר שבעתיים ממי שטרם טעם את טעמו של השוט המייסר.

אין לי ספק שלא כל מי שמבקש להיבחר לכנסת או לרשות המקומית, כישוריו ויכולותיו מספיקים כדי למלא את התפקיד, גם אם כפיו נקיות. זה תנאי חשוב – אבל לא מספיק. ברור גם שיש כאלה שהמשרה שהם חושקים בה פשוט תפורה לפי מידותיהם ושהם היו יכולים למלא אותה על הצד הטוב ביותר גם אם בעבר חטאו בעבירה שיש עמה קלון. ניקיון כפיים אין לראות בו את חזות הכל. גם יכולות מוכחות אחרות צריכות להילקח בחשבון, וההכרעה הסופית צריכה להיות בידי הבוחר.

שלילת הזכות הזאת מן הבוחר או ממי שמבקש להיבחר, כמוה כפגיעה בזכות יסוד המקובלת בכל חברה חופשית.

ד"ר חיים משגב, מרצה למשפט במכללה האקדמית נתניה