זה היה סיפון של קיץ

אהוי, נופשים יקרים על סיפון ספינת הפיראטים שלנו! בבטן הספינה תוכלו למצוא היום שלל מאכלי ים ותיבת אוצר, ובירכתיים אנו מעלים ממש עכשיו את השלל שהביא צוות הצוללנים המיומן ששלחנו למעמקי הים המוזיקלי שבו אנו מפליגים. הנה הוא נפרש לפניכם. הרם מפרש!

קליפ השבוע

עשור וקצת אחרי שהסמשינג פמפקינס וצמד הבמאים ואלרי פריס וג'ונתן דייטון (שביימו גם את "מיס סאנשיין הקטנה") ניסחו בארבע וחצי דקות של קליפ את רוח הנעורים הניהיליסטית של אמצע הניינטיז, מגיעים Constantines עם השיר "Our Age" ונותנים פייט ניהיליסטי ראוי מכיוון שנות הקולג'. חבורת בני עשרים פלוס-מינוס משאירים מאחור את עולם המבוגרים הממשמש ובא, ויוצאים לבלות ביער. אך בעוד "1979" של הפמפקינז מסתיים בתחושה מתוקה של ימי החופש הגדול (בכל המובנים), "Our Age" משאיר אותנו, בצורה שהולמת את תחילת גיל העשרים, עם תחושת בלבול ואובדן דרך, אולי אפילו בהלה קלה אל נוכח נפלאותם הנוראה של החיים המצפים מעבר לפינה.

ארוחת החינם של השבוע

משקה החינם של השבוע (מוגש על ידי פיראט שיכור שמנער משקאות עם הקרס, כמובן) מורכב מכוסית ג'ק ג'ונסון, זרזיף אלביס פרקינס וג'וש ריטר, רבע כוס ג'ים ג'יימס ומנה נדיבה של רוּם (אחרי הכל, אנחנו על ספינת שודדים כאן, אסור לבייש את הפירמה). ערבבו היטב, הוסיפו תרכיז מקוריות וקשטו את שולי הכוס ברסיסי מפרטים. למשקה הזה אקרא... ג'ייק טרות'.

ג'ייק טרות'. עם מעט עזרה מידידתי (והבלוג שלה)

ג'ייק הצנוע שלנו הוא בחור צעיר מצפון קרוליינה שמקליט לבד ומשחרר חומרים מתי שמתחשק לו. את אלבומו החדש והנהדר הוא לא טרח להדפיס אלא פשוט פנה לידידתו הת'ר בראון, בלוגרית מוזיקה מצוינת ומצליחה, והציע לה לתת את כל האלבום שלו להורדה חינמית (אפשר גם להאזין לכל השירים אונליין). היא הקשיבה ומיד הסכימה, כי הבחור כותב שירים נפלאים. מומלצים במיוחד "For The Best" שלא ברור לי איך הוא לא עיטר עדיין פרסומת של אפל, ו-"Cobra-Headed Black Farm".

אמן השבוע

אחרי שהשחפים צרחו וצרחו, החלטנו להפנות את החרטום ליבשת רחוקה ומשונה בשם אוסטרליה, לביקור קצרצר. האוסטרלי גאי בלאקמן (Guy Blackman) יודע איך לתפוס את תשומת לבי. ראשית, שמו הפרטי זהה לשלי ועדיף הרבה יותר להיות מזוהה עם מוזיקאי מוכשר מאשר לשמוע עשרים פעם ביום "היי גיא". שנית, לאלבום הבכורה שלו הוא קרא Adult Baby, מונח שמתאר היטב את הרגשתי פעמים רבות. שלישית, את המוזיקה הנעימה שלו הוא מתאר כ"מוזיקת DIY של אמצע הדרך". אוקסימורון? לא בהכרח.

בלאקמן שואב הרבה מאמני סיקסטיז-סבנטיז כמו סרז' גינזבורג, ניק דרייק, פרנסואז הארדי והביטלס, ומאמני רר-גרוב ופסקולים ישנים כמו לאלו שיפרין. הוא לוקח מהם את האסתטיקה המוזיקלית הרכה והמורכבת שאפיינה אז חלק גדול מאמצע הדרך, וגם מיומנות כתיבת שירים כמעט מושלמת. אחרי "Gayle" המקסים והדואט עם ינס לקמן, מתברר בזריזות כי מדובר באלבום מושלם להתרווחות נעימה על הסיפון בשמש אחר הצהריים השוקעת, בימים של סוף הקיץ. להתאהב.