הסכם אוסלו: עדיין אין בלתו

ב-11:00 בדיוק החל הטכס. הכרוז הכריז על כניסת הנשיא קלינטון, ראש הממשלה יצחק רבין, והיו"ר יאסר ערפאת. דיפלומטי או לא, נעמדתי על הכסא בכדי להטיב את המבט שכוון למדרגות הבית הלבן, שם פסעו, שלושת הגיבורים של היום. הנה, זה באמת קורה, הם עולים לבמה עליה ממתינים פרס ואבו מאזן, אדריכלי ההסכם, להשתתף בטכס החתימה על המסמך היסטורי בין ממשלת ישראל, לבין התנועה הלאומית הפלסטינית בדמותו של אש"ף. כמי שהיה מעורב בתהליך מרגע בריאתו, אולי במעין מנגנון של הגנה עצמית, שמתי עצמי במעמד של צופה מהצד. האירוע היה אמריקאי כל כך, הוליוודי כל כך.

הנאום של רבין היה יוצא דופן בעוצמתו. "אנו נותנים היום סיכוי לשלום ואומרים לכם: די! בואו נתפלל שיבוא היום בו ניפרד מהנשק. אנו שואפים לפתוח פרק חדש בספר העצוב של חיינו המשותפים – פרק של הכרה הדדית, של יחסי שכנות טובים, של הערכה הדדית, של הבנה". כשנתיים לאחר מכן חוסל ראש הממשלה על ידי רוצח פוליטי יהודי ימני ודתי, שהאמין שבאמצעות רצח ראש ממשלה הוא יצליח לעצור את התהליך המדיני, למנוע את המשך נסיגת צה"ל מהשטחים, ולבטל את התנאים הנדרשים לעשיית שלום: פירוק התנחלויות, חלוקתה של ירושלים והקמת מדינה פלסטינית עצמאית.

המצב ששרר עד אז היווה מתכונת להנצחה ולליבוי הסכסוך הישראלי-ערבי. שנים של מתקפות טרור פלסטיני חסר אבחנה מול כיבוש השפלה ויחס מתנשא מצד ישראל, התישו את הצדדים אך לא קירבו אותם זה לזה. בבסיס תהליך אוסלו עמדה התפיסה, שצריכה להמשיך להנחות את המשא ומתן והיחסים בין הצדדים, ועל פיה צריך לעסוק בפתרון הקונפליקט ולא בניהול הקונפליקט. היעד הגדול והאינטרס המדיני הישראלי מחייב לא לחדול לרגע מלהתקדם ולהגיע לנקודה בה הקונפליקט ייפתר באמצעות חתימה על הסדרי שלום. העיקרון המנחה הוא ששלום הינו מרכיב מהותי בביטחון הלאומי הישראלי, והסכם שלום הוא דבר שניתן להשיגו במחיר סביר, וללא פגיעה באינטרסים החיוניים האמיתיים של ישראל.

הפרקטיקה החדשה הייתה להותיר את משחק סכום האפס המסורתי מאחור ולהגיע לכמה שיותר מצבים בהם לשני הצדדים יש מה להרוויח. לאחר מספר שנים חזרה העוינות. האמון התחלף באי אמון, והתקווה הלכה ונחלשה. המסקנה העגומה היא שעל אף כל המכשלות שהוצבו על ידי הפלסטינים, ולמרות ההתנהגות המוזרה לעיתים והבלתי אמינה לפרקים של יאסר ערפאת, התרומה הישראלית - ובעיקר של ההנהגה המדינית, הצבאית, והביטחונית - להידרדרות ולכישלון ביישום ההסכם ואי ההגעה להסדר קבע של שלום בין ישראל לפלסטינים, היא עצומה, ואינה נופלת מזאת הפלסטינית.

אך עדיין לא הכל אבוד. החדשות הטובות הן שהעוגן המרכזי – הסכם אוסלו – לא ניתק, והוא שעדיין מחזיק את כל החבילה כמיקשה אחת. חלשה יותר, יציבה פחות, אך עדיין מתנהלים היחסים המסובכים בין שתי הישויות במסגרת האמור בהסכם. ביום שאחד הצדדים יעשה את הטעות האסטרטגית ויחליט עבור שני הצדדים שאין סיכוי לשלום, יחדל הסכם אוסלו להוות את הדבק המונע מהתהליך להידרדר למצבי קיצון מסוכנים לאזור כולו ואולי אף לסדר העולמי.

כך או כך, 15 שנים לאחר תחילת המהלך, הסכם אוסלו היה והינו הישג היסטורי חסר תקדים. בראש ובראשונה עובדת ההכרה ההדדית בין שתי תנועות לאומיות המקבלות בפועל את ההגדרה העצמית לכל אחד מהצדדים. אחרי 100 שנה של מאבק מסכימים הצדדים לחלוקה טריטוריאלית ומוותרים על התביעה ההיסטורית, בסיס הקונפליקט, על כל הטריטוריה, מסכימים לפיתרון מדיני לסכסוך, ונקבע גם מכניזם ראשוני ליישום מדיני באמצעות החלטת מועצת הביטחון 242 כיעד ההסדר. ברקע לכל זה קיים גם המסר של העברת הסכסוך והפיתרון למונחים של ריאל-פוליטיק במקום הטוטאליות הלאומית או הפונדמנטליזם הדתי, על פיו בארץ ישראל / פלסטין הנוסחה הקובעת היא או אתם או אנחנו.

אין כאן עניין של שמאל מול ימין, של חילונים מול דתיים, אלא עקרון בסיסי משותף לכל צד בנפרד ולשני הצדדים במשותף. בסופו של דבר זאת האופציה היחידה: שתי מדינות על בסיס גבולות 67 עם חילופי שטחים על בסיס 1:1, שיחיו זו לצידה של האחרת ויאפשרו הגדרה עצמית לשני לאומים. מכאן התחיל המסע לאוסלו ושם הוא צריך גם להסתיים.

ד"ר רון פונדק, מאדריכלי הסכם אוסלו