עצב גשם אהבה

בעצם, נפתלי יבין הוא סופר שמעולם לא כתב ספר. יבין, איש תיאטרון שהיה גולה מרצון בלונדון, מת בשנת 1972. חברו, המשורר אוֹרי ברנשטיין, אסף את סיפוריו הקצרים ורשימותיו שנותרו בעזבונו וערך מהם את ספרו האחד, היחיד והמיוחד: "ילדות ממושכת וקיץ וחורף בעיר אחרת" (מחברות לספרות, 1976). למרבה הצער, כמעט איש אינו מכיר את הספר כיום ואינו זוכר את מחברו. חיפוש בגוגל מגלה שאין כלום על יבין.

יבין העריץ את חיים ברנר, שגם הוא חי בלונדון שנים לא מעטות. כתיבתו של יבין הולכת במשעולים שסלל ברנר בתחילת המאה העשרים. יבין בחר לעזוב את ישראל ולעבור לחיות ולעבוד בלונדון. הוא הצליח אמנותית, זכה להערכה ופעל בסצינת התיאטרון האוונגרדי של אירופה. עם זאת, נותר תלוש, נטול משפחה, כמה לאהבה גדולה, סוחפת, עם כשרון כתיבה נדיר ואדיר. צעיר ובודד הוא מת בגיל 36 בעיר הרחוקה.

וכך נפתח הספר העצוב לאין גבול הזה, בסיפור שאת רובו אני יודע בעל-פה, מכיוון שקראתי אותו עשרות - אם לא מאות - פעמים: "נסע לאן שנסע. לא ידע שהוא נוסע עד שנסע...שנים רבות לא נסע, אבל עכשיו הוא נוסע,..." והוא נחתם במלים:  

("לכתוב").

נפתלי יבין, בן שלושים ומשהו, חי אז בלונדון, רחוק מהמולדת. מהופנט מהיופי האנגלי שסביבו, אבל לא יכול להפריד בינו לבין העצב האדיר ששזור באותו יופי. "בארץ אחת, ארץ רחוקה אחת, קרה אחת - רבים אמרו: ארץ יפה אחת, ארץ ארמונות, מגדלים, שדות אגמים שדרות גנים, מה שהוא ידע היו תחנות הרכבת. בעיר אחת, שחורה, קרה, מה שהוא ידע היו תחנות הרכבת. מחכה לרכבת האחרונה, לפעמים ללפני האחרונה, מתרץ תירוצים של גיל מאוחר...כמו בזמן ילדותו שהייתה..."

"ועכשיו ברכבת, זו האחרונה, הוא מחכה למשהו הוא מחכה, למשהו המחכה לו במקומו המחכה לו והוא מחכה ועוד הוא מחכה...מרחף, בין המיטה הזאת לתקרה הזאת". יבין מתאר שיטוטים אורבנים, תוהה בינו לבין עצמו, תועה בעיר, במעין מסע גיאוגרפי שהוא מסע אל תוך נפשו הדואבת, מוטרדת, שאינה מוצאת מרגוע בשום מקום.

"פעם ביקרתי בעיר אחת כשהייתי צעיר מאוד. רבים אמרו על העיר ההיא שהיא היפה ביותר בעולם. מה עשיתי? קמתי בשבע בבוקר והלכתי בעיר הזאת, שכך אמרו עליה, עד לשעות הקטנות של הלילה וראיתי חלק מן היופי ההוא. ולמחרת קמתי בשבע בבוקר והלכתי בעיר וכך הלכתי עד שהלכתי את העיר, שאמרו עליה שהיא היפה בעולם, כולה, וראיתי את כל היופי ההוא ונסעתי משם".

לפני 20 שנה, בהיותי סטודנט לקולנוע, נתקלתי בספר של יבין במקרה בחנות ספרים ישנים בגבעתיים. לא ידעתי מיהו. מעולם לא שמעתי את שמו. 32 שנה אחרי שיצא לאור ספרו היחיד, הוא עדיין אלמוני למדי. עצוב. סיפורי הילדות שבספר צובטים את הלב כמו סיפורי השכונה של נסים אלוני וכמו חולות הזהב של בנימין תמוז. יש לי חולשה לסיפורי ילדות ולספרי התבגרות.

בספרו היחיד, שנערך בידי אורי ברנשטיין מכתבי יד שהשאיר אחריו נפתלי יבין, נחשפת האוטוביוגרפיה העגומה של אדם שחי כשהוא שרוי במלנכוליה תמידית. יבין בחייו ובכתיבתו מהווה מארג נפשי של ילדות סבוכה באור השמש האכזרי, הישראלי, ושל חיים בודדים בעיר רחוקה, כשבין לבין צצות גם תובנות קשות ואמירות חזקות וקודרות על החיים, הריגושים והקמילה הבלתי נמנעת: "יום בא ויום ואנחנו רוח לפני תהום, ולא בשמים ולא בארץ מסילותינו ולא לנו ולא לבנינו ולזרענו, אם כחול ואם כעפר הזה המעפר עלינו...ואני נטלתי קורה מבין עיני וראיתי: הדברים כולם לא בשמים ולא בארץ אלא בינם לבינם תלויים..."

ואם המגע הוא, לפעמים, תרופת הרגעה או קפסולת שכחה הרי שאצל יבין גם זה מקור לאכזבה. בקיץ שבין בית הספר היסודי לתיכון שכב עם נערה וזה היה מופלא, בעיניו, ונותר כזיכרון רב-עוצמה שלא ניתן היה לשחזר אותו בהמשך החיים: "הפשטתי אותה עירומה לגמרי על הספר האדומה בחדר האורחים. הגוף שלה היה לבן לבן על הספה האדומה ושערה היה שחור שחור על גופה הלבן. אני רעדתי והיא רעדה ואני שכבתי עליה ורעדתי והיא רעדה ואני רעדתי ורעדתי עד שגמרתי לאט לאט היא המשיכה עוד קצת והפסיקה. אחר כך ליוויתי אותה הביתה. אחר כך הייתי רועד עליה כל הקיץ כל יום במשך כל הקיץ, בגינה או בחצר או בחדר האורחים על הספר האדומה כשההורים שלי לא היו בבית".

אחר-כך נגמר הקיץ ואני נכנסתי לבית הספר התיכון".

סיפוריו האחרונים, "מורה לשעות", "סיפורים מן המחלה" ו"יום אחד האיש בדירה הקטנה חש חרדה" היו אבסטרקטיים, קרעים של תחושות ורגשות מבולבלים, כמו קטעי יומן מלאי שתיקות והפסקות בין המלים. רווחים בין המשפטים. יבין, לפי הטקסטים האלה, הרגיש שהוא קורס אל תוך עצמו והסוף קרוב. במובן הזה יש לספר האחד והיחיד הזה ערך מוסף: הוא מהווה עדות של אדם השבוי בתוך עולם פנימי מתמוטט. וכך נפתל יבין הבין את עצמו, את משמעות חייו. כך גם ניבא את עתידו אחרי מותו, כסופר שעתיד להישכח:

זְמָן כְּמוֹ נָהָר נִצְחִי נוֹשֵֹא אֶת כָּל בָּנָיו הַרְחֵק

וְהֵם עָפִים וְנִשְכָּחִים כְּמוֹ חֲלוֹם בְּשַחַר יוֹם

("יום אחד האיש בדירה הקטנה חש חרדה")

בועז כהן עורך ומגיש את התכנית היומית "לפני השקיעה" ברדיו 88FM