ציפור הנפש ממשיכה לעוף

כמעט שלושה עשורים אחרי שיצא לאור בהוצאת מסדה, קצת קשה להאמין שאת ספר הילדים, "ציפור הנפש", שכתבה מיכל סנונית, לא ממש רצו לפרסם. "אמרו לי שילדים לא יבינו אותו ושאת המבוגרים זה לא יעניין", היא אומרת ימים ספורים לפני הצגת הבכורה שתיערך בעיר דיסלדורף שבגרמניה, לעיבוד בימתי שיצרה הכוריאוגרפית סבין סאום לכתב היד.

מתוך החזרות. ציפור הנפש רוקדת בדיסלדורף 

ההפקה של תיאטרון המחול של סאום, תלמידתה של פינה באוש, תוצג בבכורה עולמית ב-17 בספטמבר במסגרת פסטיבל Take-Off שמארח להקות מחול מכל העולם. היצירה הבימתית היא, לדברי סנונית, הפקת מולטימדיה שמבטאת את מכלול הרגשות שיש במגירות שמכילה ציפור הנפש. סאום, שעוסקת בין היתר בטיפול דרך תנועה בילדים עם מוגבלויות, שיתפה במהלך החזרות קבוצת ילדים שמסקנותיהם מהקריאה היוו את הבסיס לעבודה. התוצאה הולידה מופע שכולל קונסטרוקציה מברזל, שמדמה ציפור ובתוכה מגירות שמכילות רגשות שונים, אותם מבטאים רקדני הלהקה בתנועה.

ההפקה בגרמניה היא העיבוד הבימתי השלישי לספרה של סנונית. קדמו לו הפקת תיאטרון מחול שביימה דניאלה מיכאלי והפקה נוספת של תיאטרון מופע, בבימויה של גליה בארי. בחודש ינואר הקרוב עתידה לעלות במרכז המדיטק בחולון הפקה נוספת בבימויו של משה קפטן וגם היא, כך עושה הרושם, תמשוך לכיווני תיאטרון-תנועה. "זה טקסט מאד מופשט וזו אולי הסיבה שהוא מושך יוצרים מתחום המחול, שבו עולם הרגש כל כך דומיננטי לעסוק בו", אומרת סנונית.

זה לא סוד ש"ציפור הנפש" הוא אחד מספרי הילדים שתורגמו למספר השפות הרב ביותר וסוד הקסם שלו, אם תשאלו אותה, הוא באוניברסאליות שבו. "הוא לא מתאר נושאים מקומיים עם נוף  שדורשים הזדהות מנטלית תרבותית, אלא מדבר על רגשות ומציאות פנימית של האדם באשר הוא". מה שמרגש את סנונית יותר מכל זו התהודה והתחושה שלא כתבה לחלל ריק. "זו מתנה מאלוהים שפרי יצירה שלך משפיע על אחרים ליצור. זה נס בעיניי כמו לפיד שאתה מעביר הלאה", היא אומרת.

"אולי המופשטות של הטקסט מושכת יוצרי מחול שעוסקים בעולם בו הרגש דומיננטי"

הספר שראה אור בין היתר גם בסין, יפן, דרום אמריקה ולא מעט מדינות באירופה בהן אנגליה, שם שהה כחודשיים ברשימת רבי המכר של מרבית העיתונים המרכזיים, היה ההצלחה הגדולה ביותר של סנונית ובמידה רבה הכתיב את קו הקריירה שלה.

"זו היתה מלכודת דבש. הקוראים זורמים איתי, אני לא מתלוננת, הם קיבלו ומקבלים את הספרים שבאו אחריו, אבל אצל כותבי הביקורות ואנשי האקדמיה והספרות, ההצלחה יצרה אנטגוניזם גדול ואני לא אומרת את זה מעמדה של חולשה. הביקורות של הספרים שאחרי או מתעלמות או קוטלות. אני לא מתווכחת עם זה בכלל, כי יש לי קהל מאד נאמן. במובן זה אני מפונקת מאד".

אז מה המסקנה שלך מזה?

"המסקנה היא ללכת בדרך שלך. אני לא יכולה לבקש סליחה שהצלחתי, כי המשמעות של זה היא לעמוד כל חיי על הברכיים. בתחילה היו לי רגשות אשם שגרמו לי להתקפל ליד אנשים ולהחביא את עצמי. אחרי הכל הצלחה שכזו זה משהו שקורה פעם במאה שנה. יש אנשים שהיו ממנפים את זה, אבל אין בי יוהרה. אני בעיקר מנסה להבין שלא חטאתי".

במרץ 1985, כשהספר יצא לאור, היה לך מושג שהוא יהפוך לכזו הצלחה, שהוא ייגע בכל כך הרבה אנשים בארץ ומחוצה לה?

"היתה לי אינטואיציה מאד חזקה שקרה לי פה משהו חד פעמי. אבל כמו שאמרתי - כשניסיתי לפרסם אותו עברתי עם כתב היד בהרבה הוצאות ספרים, וכולם אמרו לי שזה ז'אנר לא ידוע, שאין פה סיפור עלילה, שזה לא מעניין. חשבתי שאין לזה סיכוי ושטעיתי, אבל בסופו של דבר אחרי שהספר יצא והצליח בלי מסע פרסום או יחצ"נות ובלי מודעות אלא מפה לאוזן, הייתי בהלם. זה היה במימדים כל כך בלתי צפויים שנבהלתי. הפחידה אותי מידת ההשפעה של הטקסט וכל הזמן אמרתי לעצמי בכדי לשמור על פרופורציות: זה לא את, זה הטקסט".

"זה הזכיר לי, שכשהייתי בפירנצה והלכתי למוזיאון של האקדמיה, ראיתי פסלים לא גמורים של מיכאלאנג'לו. בתוך האבן רואים את הדמויות ואני זוכרת שאמרתי לעצמי שככה נולדה 'ציפור הנפש', הוצאתי את המילים מתוך איזה מכלול. זה נשמע מתיימר, אבל שם הבנתי את הסוד – אתה מגלף את המילים המיותרות ומה שנשאר זה התמצית. זה סוד היצירה".

"אני מתמודדת עם זה באופן קבוע והמסקנה שלי היא שאתה חייב להאמין בעצמך, שהכתיבה לא יכולה להתרכז בקהל אלא בעצמה. כל כך הרבה כותרים יוצאים בארץ ואנשים קונים על פי פרסום ותקשורת שהרבה פעמים מונעת על ידי אופנות. כותב לא יכול להקשיב לזה כי זה גורם לתסכול. זה לא סוד שרשימת רבי המכר מורכבת בדרך כלל מידוענים. אנשים נמצאים ברשימה מסיבות לא ענייניות. 'ציפור הנפש' מעולם לא היה ברשימת רבי המכר, למרות שהוא מכר מאות אלפי עותקים. לכל ספר יש את הדרך שלו".

בנוסף, עובדת סנונית על שני ספרי ילדים נוספים. למרות זאת, היא מפתיעה ואומרת: "האמת, אין לי חשק לפרסם יותר ספרי ילדים. השוק כל כך עמוס שאתה אומר לעצמך מה יועיל עוד ספר למדף? אחרי כל ספר שאני מפרסמת, אני אומרת: די, זה האחרון. בסופו של דבר זה כנראה חזק ממני. זה אני".