חסידות ושמה "שלטון החוק"
הפנאטיות שבה מתנהל "שלטון החוק", מלחמתו בחירוף נפש בכל נסיון להגדיר את סמכויותיו, מזכירה חצר חסידית קנאית
רבים בוודאי מקרב הדור הצעיר אינם יודעים זאת, אך את המונח "שלטון החוק ועליונות המשפט" הנחיל בחברה הישראלית דווקא מנחם בגין, בעודו מוקע ומנודה במדבר האופוזיציוני, ונרדף על ידי הממסד הכל-יכול של מפא"י. בגין לא דיבר אז וגם לא מאוחר יותר, כשפרץ את חומות הדה-לגיטימציה וזכה באמון העם על שלטון השופטים, אלא על שלטון החוק.
שלטון החוק, משמעו שהכל לרבות המשטר וזרועותיו מחוייבים לנורמות ברורות, מסודרות וכתובות, הנקבעות על ידי המחוקק. עליונות המשפט משמעה כי הפרשן המוסמך של הנורמה החוקית הוא בית המשפט, וכי הכל כופפים את ראשם בפני פסיקתו. לכאורה, מדובר במושכלות יסוד מלימודי האזרחות השגורים בפי תינוקות של בית רבן.
בהתאם לכך, אמור היה שלטון החוק לראות בעין יפה את הסדרתן הבהירה ככל האפשר של הנורמות המכוונות את חיינו, ולשאוף להגברת הוודאות הנורמטיבית בתחומי חיים רבים ככל האפשר. כדי לקדם שוויון אמיתי בפני החוק, על שלטון החוק לחתור לכך שנושאים מרכזיים יוסדרו באופן מפורש, ברור וידוע מראש, קרי: בחקיקה. אי-בהירות, סמכויות שאינן תחומות היטב, "שטחים מתים" ומצבי ואקום – כל אלו אמורים היו להטריד מאוד באופן טבעי את מנוחתם של האמונים על שלטון החוק.
אבל במחוזות שאליהם הגיע שלטון החוק במהדורתו הישראלית, נראה כי דווקא אוהבים חוסר ודאות נורמטיבית וסמכויות שמקורן בלתי ברור. ככל שאלה גדולים יותר, מתרחב מתחם שיקול הדעת של המשפטן, ומתארך התור של הנאלצים לשחר לפתחו ולהמתין למוצא פיו. ככל שמקור הסמכות מעורפל יותר, כך מיטשטשים גבולותיה של אותה סמכות, ונפתח הפתח לאפשרויות של "נטילת סמכויות" למיניהן.
שלטון החוק האמיתי, הבגיניסטי, מניח כי "יש שופטים בירושלים" וכי חייליו הם הראשונים המעוניינים בהסדרה ברורה, קפדנית, ובעיקר פורמאלית של סמכויותיהם. שלטון החוק האמיתי איננו מעלה על דעתו מצב שבו הוא עצמו הופך לאג'נדה פוליטית ותרבותית. הוא מעולם לא ראה את עצמו כשחקן בזירה הפוליטית, הנאבק בדיוק כמו השחקנים הפוליטיים האחרים, באותם כלים גסים על כוח והשפעה.
אבל "שלטון החוק" מתנגד למשל להסדרת סמכויותיו של היועץ המשפטי לממשלה ולהפרדתן מאלו של התביעה הכללית. מדוע? "שלטון החוק" איננו חייב הסברים לנתיניו. די בכך שהוא מתנגד – וחסל. חייליו הפוליטיקאים כבר ישווקו איזה הסבר.
"שלטון החוק" גם מתנגד, למשל, להסדרת סמכות הביקורת החוקתית של בית המשפט העליון, שמכוחה הוא רשאי לבטל חקיקה של הכנסת. "שלטון החוק" יודע עד כמה מסוכנים יכולים להיות הפוליטיקאים האלה, שהם היחידים החייבים דין וחשבון בפני הריבון, הלא הוא העם. "שלטון החוק" הרי פטור מזוטות מעין אלו.
מדוע בעצם? מדוע לא יוסדר כדבעי מעמדם המרכזי כל כך של היועץ המשפטי לממשלה ושל בית המשפט העליון (בשבתו כבית משפט חוקתי במדינה חסרת חוקה כתובה)? מדוע חרד כל-כך "שלטון החוק" מפני מה שהוא כופה על כל האחרים?
הפנאטיות שבה מתנהל "שלטון החוק", שבה הוא נלחם בחירוף נפש בכל נסיון להגדיר (אפילו לא להגביל) את סמכויותיו, את מקורן ואת היקפן מזכירה חצר חסידית קנאית. חייליה הפוליטיים של "מפלגת שלטון החוק" מזכירים בהתנהגותם, בתגובותיהם האוטומטיות, חסידים קנאים.
ובחצר חסידית כמו בחצר חסידית שוברת הקנאות שיאים של קיצוניות דווקא אחרי הסתלקותו של האדמו"ר הנערץ, המותיר ליורשיו נעליים מתסכלות בגודלן העצום, וחסידים מבולבלים שקנאותם מסמאת את עיניהם.
ח"כ ראובן ריבלין (ליכוד), יו"ר הכנסת לשעבר
לפנייה לכתב/ת 
ראובן ריבלין
צילום: דן בלילטי
מומלצים
