שהרבנות הראשית תעבור מן העולם

רבי נחמן מברסלב סיפר שהשטן התקשה להשחית לבדו את העולם, ולכן מינה רבנים נכבדים ממחוזות שונים לעזור לו במלאכה. אין ספק שרבים יאמרו שמלאכתו של השטן קלה יחסית היום, וכי לא מעטים הם הרבנים הנכבדים "המצטיינים" במלאכתם. אני בטוח שרבים מכם סבורים, ממש כמוני, כי אילו הופיעו עמוס או ישעיהו, נביאינו רוויי הלהט לצדק ולתיקון עולם, אלה שביקשו קול אלוהים חיים, ואילו התמודדו היום על תפקיד הרב הראשי, הם לא היו זוכים בקומבינה שהיתה מושיבה אותם על כס הרבנות הראשית, או אפילו במקום במועצת הרבנות כפי שהיא נראית היום.

הרבנות הראשית כפי שהיא מצטיירת בעיני רבים בעולם היהודי, בעיני יהודים חילונים ויהודים דתיים רבים ובהם רוב היהודים מן הזרמים הרפורמיים והקונסרבטיביים, היא מוסד לא רלוונטי שתפקידו מסתכם בהנפקת תעודות כשרות ושליטה כפויה בטיפול בנישואין, בגירושין, בגיור ובקבורה. בעיני רבים, הרבנות הראשית איננה מחויבת לכלל ישראל, אלא לממסד מאובן ומיושן.

אין בכוונתי לעסוק בשאלת הרבנות הראשית ובכשליה בטיפול בשאלות הגיור והכשרות ובנושאי הנישואין והגירושין. כל בר דעת בחברה הישראלית גיבש לעצמו את עמדותיו על דרך ההתנהלות של הרבנות הראשית ושל ראשיה. מילותַי פונות לאלו מביניכם, יהודים חרדים ואורתודוקסים, אשר עתידה של היהדות חשוב ויקר להם. האם הרבנות הראשית בראשות הרב מצגר או הרב עמר יכולה לשמש מקור של תקווה, וקול של חסד ושפיות, לרוב יהודי ישראל והתפוצות? האם היא מסוגלת לראות את התמונה הרחבה של מורכבות הקיום היהודי בארץ ישראל ובתפוצות?

קריאה להתחדשות

הרב פרופ' אליעזר ברקוביץ', מההוגים האורתודוקסים החשובים של יהודי אמריקה, שעלה בשנותיו האחרונות לישראל, כתב במאמר "הרבנות מטעם – אסון ליהדות התורה": "'הרבנים מטעם' נתבצרו בתוך מצודה שחוק המדינה בנה סביבם. אנו עומדים כיום מול אתגרים חדשים לגמרי, שלא נתנסינו בשכמותם במשך כל ההיסטוריה שלנו. אין ספק, התפקידים החדשים והבעיות החדשות בתחומי ההלכה, המוסר, יחס החברה והפילוסופיה של היהדות ועוד, קוראים להתחדשות היהדות. בכל אלו אין קולה של 'הרבנות מטעם' נשמע".

עבור רבים מאיתנו הרבנות הראשית היא מעין תחליף של הכהונה המנוכרת ולעיתים המושחתת של ימי הבית השני. לאחרים היא בסך הכל בית דפוס להדפסת תעודות כשרות ולדיון כפוי בשאלות נישואין וגירושין. כיהודי מאמין ורפורמי, אולי בניגוד לדעה הרווחת, הייתי יכול לראות מקום לרבנות ראשית מאחדת ומשתפת בישראל. כזו המסוגלת להושיט יד למיליוני יהודים, גברים ונשים, המאוגדים ברחבי העולם במסגרות שונות, ולאו דווקא אורתודוקסיות. אם חפצה מדינת ישראל ברבנות ראשית, במוסד יהודי מתאם ומאחד, עליה להבין שעל המוסד וראשיו להיות קשובים לקולה השונה והרבגוני של היהדות בדורנו.

עד ימי הטורקים, אשר מינו את החכם באשי, לא היתה רבנות ראשית או רב ראשי במובנים המוכרים לנו כיום. יהודים הבינו לאורך הדורות את חשיבות ריבוי הדעות, ואף אם היו כאלה שהתקשו להבין זאת, טבעה של היהדות, ריבוי הגישות ותפישות העולם שבה, מנעו ברוב המקרים הקמת אפיפיורות יהודית.

אך ייתכן שיש היום מקום למוסד מאחד ומשתף. מוסד זה ראוי שיטה אוזן לקולם של מיליוני היהודים החילוניים והדתיים הלא-אורתודוקסים שברחבי העולם. כיום נטולה הרבנות הראשית יכולת דיבור ממשית עם רוב יהודי העולם. בישראל הוכפפו לה רבים מהם בכוח החוק החילוני, ואילו בתפוצות רחוקים רובם כמזרח ממערב מן הממסד הרבני הישראלי, המנסה לשלוח אליהם את שלוחותיו חדשות לבקרים. ברור שאין כוונתי שעל הרב האורתודוקסי או החרדי להסכים עם תפישות עולם חילוניות, רפורמיות או קונסרבטיביות. אך אם רוצים מערכת משתפת, ראוי שהיא תהיה פתוחה לקולות השונים של יהדות העולם.

והרי אמר הקב"ה: "יקושרו כולם אגודה אחת והם מכפרים אלו על אלו". וגם ידוע לנו פירוש חז"ל לתפילתו של משה, שחיפש מנהיג ואופי מנהיגות אשר יחליף אותו עם לכתו. "אמר לפניו: ריבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך דעתם של כל אחד ואחד, ואין דעתם של בניך דומין זה לזה... בבקשה ממך, מנהיג שיהיה סובלם לאחד ואחד לפי דעתו..."

דווקא בעידן שבו דרוש קול רבני שפוי ומאחד הפונה אל כלל שכבות העם, מעטים הם בני החברה הישראלית הנדרשים לקולה הרוחני והערכי של הרבנות הראשית. הרבנות הראשית החמיצה את האתגר שבקליטת מיליון עולים מחבר המדינות וקירובם ליהדות, היא השפילה את העולים מאתיופיה בכל הנוגע ליהדותם, ולא הצליחה לחבב את הרוחניות היהודית על הציבור החילוני.

הרבנות הממסדית אינה מציעה רעיונות משמעותיים בכל הנוגע למערכת יחסים שוויונית (כלומר הוגנת ובריאה) בין גברים ונשים בעידן הזה, אינה מתמודדת עם הדרישה של הומוסקסואלים להזדהות ככאלו ועדיין לראות את עצמם כחלק בלתי נפרד מהיהדות, ובדרך כלל אינה רלוונטית במאבק על אופיה המוסרי של מדינת ישראל.

והוסיף הרב פרופ' אליעזר ברקוביץ במאמרו וכתב: "הרב קוק זצ"ל האמין שהישן יתחדש והחדש יתקדש בארץ ישראל. למורת ליבנו, התיישן הישן עוד יותר, והתורה מעולם לא היתה גלותית כל כך כפי שהיא היום במדינה. צריך לפנות את הדרך לדור חדש של רבנים, מורי הוראה, אנשי רוח, מנהגים רוחניים. אלה יקומו אם ירצה השם דווקא מתוך מאבק רוחני-תורני עם בעיות זמננו. הישן עוד יתחדש, והחדש עוד יתקדש. הדבר חיוני לעם ישראל ותורתו ולעתיד היהודי של מדינת ישראל".

קול יהודי לגיטימי

אני מנצל את הבמה הזאת כדי לפנות אל הרבנים האורתודוקסים אשר בתוך עמם הם יושבים. האם לא הגיע הזמן לתיקון? האם לא הגיע הזמן לדו-שיח אמיתי ביניכם לבין הזרמים היהודיים הלא-אורתודוקסיים?

דווקא בתקופה זו של מצוקה רוחנית והתגברות הגלובליזציה והקשיים שהיא מעמידה בפנינו - דווקא נוכח האתגרים העצומים העומדים בפני היישוב שהתקבץ בציון ונוכח אתגרי החיים היהודיים בתפוצות בעידן המודרני; נישואי התערובת, ההתבוללות ואובדן הזהות - דווקא נוכח כל אותם אתגרים ומצוקות הייתם צריכים להוביל לדיאלוג המתבקש עם מיליוני אחיכם ואחיותיכם. עליכם, הרבנים האורתודוקסים המכירים גם את אלו שמחוץ למחנה האורתודוקסי, להשמיע קול ברור וצלול הקורא לדיאלוג יהודי כן, המבין את שינויי העיתים ואת האתגרים העומדים בפני היהדות בעולם המודרני.

אינני מבקש מכם להסכים עם דרכה של היהדות המתקדמת או הקונסרבטיבית, אך עליכם להבהיר שקולן של התנועות הלא-אורתודוקסיות הוא קול יהודי לגיטימי במדינת ישראל ובתפוצות היום. מעניין שזעקה גדולה בקעה מן המחנה שלכם כאשר פגעה הרבנות בשאלת שנת השמיטה ובמעמדו של הרב דרוקמן, אך אתם נותנים יד זה שנים לחרם מתמשך על הזרמים הדתיים הלא-אורתודוקסים. אם אנו רוצים מוסד יהודי מאחד ומקרב, חייב להתנהל דיאלוג יהודי משתף. אבסורד הוא שמנהיגי הרבנות הראשית נפגשים ומקיימים דיאלוג עם נוצרים ומוסלמים, אך לא עם מנהיגיהם של מיליוני יהודים.

עוד קול חשוב שחייב להשתתף בחיפוש אחר רבנות אחרת הוא קולן של הנשים. בעידן שבו האישה זוכה יותר ויותר לשוויון, וקולה נשמע בכל תחומי החיים והעשייה, אין קולה נשמע בהיכלי הרבנות הראשית. קשה לראות לטווח הארוך רבנות ראשית, על שלל מוסדותיה ובתי הדין שלה, שתהיה מקובלת על כלל החברה הישראלית ללא ייצוג נשי בגוף השופט. האם בכלל ראוי לחייב יהודי חילוני, לא מאמין, להזדקק לשירותי הרבנות הראשית ובתי הדין שלה?

הכשלון המוסרי ומחירו

ראוי לזכור שראשית דרכו של מוסד הרבנות בקריאת תיגר על ממסד הכהונה, שעמד במשך מאות שנים בראש ההנהגה הדתית והרוחנית, וכוחו בא לו בזכות אבות, כלומר שייכות למשפחת אהרון אחי משה על ענפיה השונים.

כישלונה המוסרי של הכהונה הוביל לדמוקרטיזציה בעולמה של יהדות. לנגד עיני הרבנים, אשר החליפו את הכוהנים בהנהגת העם בסוף ימי הבית השני ובימי המשנה והתלמוד, עמדה משימה מרכזית והיא חינוך העם וביסוס תהליך קבלת ההחלטות על ידע ועל תהליך דמוקרטי בתוך בית המדרש. ההנהגה הרבנית של אותם הימים היתה טעונה בידע, בערכים וביכולת מנהיגות, ומול הנהגה כוהנית מושחתת המבוססת על זכות אבות הצליחה הרבנות לערוך רפורמה חשובה בהנהגת הציבור היהודי.

המפגש עם המודרנה העמיד את הרב מול אתגרים חדשים. הרב, שנתפש כמורה הלכה, מנהיג רוחני, פוסק, דיין ומטיף, נאלץ להתמודד עם ענייני מנהלה וגיוס משאבים, ולעמוד מול בעלי מקצוע אשר נגסו בתפקידו המסורתי. משפטנים, עובדים קהילתיים, פסיכיאטרים, פסיכולוגים, רופאים, פוליטיקאים, מורים ואנשי אקדמיה נגסו, כל אחד בדרכו, בתפקיד הרב. יתר על כן, קהילות ישראל והרבנים לא השכילו לפתח תהליכי הכשרה מקצועית מתאימה וקודים מקצועיים וערכיים הנדרשים מרב בעידן המודרני.

פרופ' שאול בארון, מהבולטים שבחוקרי היהדות בת זמננו, קבע פעם כי "הרב הוא הדמות המרכזית בדרמה של ההישרדות הציבורית של היהודים". האם הרב מצגר או הרב עמר יכולים להיחשב כאלה?

עולמה של יהדות מעמיד את הרב בפני דילמות נוראיות, אלא שבימים אלה הוא ניצב בדרך כלל ללא כלים מתאימים להתמודד עם משימתו. על רבני דורנו להעמיד סטנדרטים חדשים של הכשרה, אשר יהיו רלוונטיים יותר למציאות החיים העכשווית. עליהם ללמוד לשתף פעולה עם בעלי מקצוע שונים, ולהסתייע בעבודתם בעובדים קהילתיים, בפסיכולוגים ובמשפטנים. ראוי שלכל רב יהיה רב חונך, אשר ילווה אותו בעבודתו הקהילתית והציבורית, ונכון הדבר בעיקר בשנות עבודתו הראשונות. רבנים חייבים לקבוע נורמות המתייחסות לשאלות של קבלת טובות הנאה.

ראוי שייקבעו כללים למפגשים הנפוצים כל כך שבהם הרבנים מסייעים ליחידים ולמשפחות במשבר. מקורות ישראל רוויים בכללים אשר יכולים להקל על הרב בקביעת אותם סטנדרטים, אך תמיד ראוי שבימינו יהיה הרב קשוב לרוח הזמן והמקום, לרחשי לב הציבור ולדרישות המקצועיות הנהוגות בימינו.

הרמב"ם קובע בהלכות סנהדרין את דמותו של איש הציבור האידיאלי. ראוי שיתקיימו בו שבעה דברים ואלו הם: "חוכמה וענווה ויראה ושנאת ממון ואהבת האמת ואהבת הבריות להם ובעלי שם טוב". זהו כמובן רף גבוה, אך מן הראוי שכל העוסקים בצורכי הציבור ושולחיהם יכוונו את ליבם להשיג שליחי ציבור ראויים לקהילות ישראל. על רבנות ראשית פתוחה ומשתפת כזו, שבראשה מנהיגים הפועלים על פי האידיאל שמציב הרמב"ם, ייתכן שהיינו יכולים להסכים. מכיוון שכפי הנראה מנהיגות שכזו לא תצמח בימינו, לא נותר אלא להתפלל במשותף שתעבור הרבנות הראשית מן העולם, ובא לציון גואל.

מאיר אזרי, רבה הרפורמי של קהילת בית דניאל בתל-אביב. המאמר פורסם ב"ארץ אחרת", גיליון 46