מכרה זהב

ג'וליוס צ'ינוגו היה כורה פחם בזימבבואה, כתב שירה בסתר וחשב רק על הארוחה הבאה. כמו בסיפור אגדות, המו"לים המקומיים גילו אותו, ועכשיו הוא בארץ כאורח פסטיבל "שער" לשירה. ראיון

מירב קריסטלפורסם: 21.09.08 , 17:09

לא קל להיות משורר בזימבבואה. במיוחד לא אם רוב חייך אתה עובד כמפעיל מכונה לפיצוץ קירות במכרות פחם. אבל בגיל 62, ג'וליוס צ'ינוגו יכול קצת לתת לידיים שלו לנוח, זאת אומרת רק לכתוב. השבוע הוא הגיע לארץ כאורח בפסטיבל שער לשירה, שנערך בתל אביב, ירושלים וערערה, ואם ירצה או לא כנציג של ארץ שאולי מתחברת אסוציאטיבית להרבה דברים (רוברט מוגבה, מצב כלכלי מחפיר, שפיכויות דמים סדרתיות), אבל לאו דווקא לספרות.

"יש בארצי אנשים עשירים ויש מעמד בינוני, אבל השירה שלי היא שירה של אנשים עניים. משפט מפתח שלי הוא - הנה אנחנו, העניים, מהיכן תגיע הצלחת הבאה? אפילו בשירי האהבה שלי, שני אוהבים מתוארים כשהדלת מאחוריהם חורקת. זה מראה שהם לא חיים בבית שבנוי היטב. לא לרומנטיקה ולא בכלל".

אני מבינה שלא נעשית עשיר מאוד משירה?

"ממש לא. שירה היא תחום קשה. אבל לפחות אני טס בעולם. אני רואה את ישראל".

צ'ינוגו. כותב לאנשים עניים

שלא תטעו. צ'ינוגו לא ראה פנים של מטוס לפני שהיה בן 57. למרות שכבר כשהיה בן 22 הקליט שיר בשם "הנעל הישנה שלי" על תקליט ויניל, יחד עם משוררים אחרים בני ארצו. מאז פרסם מחזות וספרי שירה באנגלית ובשונה, שפת אמו, המדוברת על ידי 80% מאוכלוסיית זימבבואה.

צ'ינוגו נולד ב-1946 בהָרארֶה בירת זימבבואה (לשעבר סולסברי) ומתגורר בנורטון, אחד מפרווריה, עם אשתו ג'ולייט. הוא סב לנכדים משלוש בנותיו ובנו. שיריו נתחבו למספר אנתולוגיות על שירת שונה, ובין פרסומיו החשובים ספרי השירה "דגלי אהבה" (1996) ו"אף לא יום אחד נוסף" (2006), המחזה רב השבחים רוּוִימְבּוֹ ("הבטחה", 1982) ורומן יחיד בשם צ'יפּוֹ צ'ינְגוֹ (המתנה שלי, 1978).

זו לא הפעם הראשונה שזימבבואה מוזכרת בהקשרים ספרותיים, זוכת פרס נובל דוריס לסינג התגוררה בדרום רודזיה (שמה הקודם של המדינה) בין השנים 1924-1949. הרומן שהביא לה את הפרס, "שירת העשב", התרחש בדרום רודזיה. גם הסופר אלכסנדר מקקול סמית' נולד וגדל בדרום רודזיה, למרות שסדרת רבי המכר שלו "סוכנות הבלשית מספר אחת", מתרחשת בבוצוואנה השכנה.

ממכרות פחם לטיולים בעולם

בכל זאת, לתאר את זימבבואה כמדינה ספרותית יהיה אחד האנדרסטייטמנטים הגדולים ביותר. זימבבואה מוכרת לעולם בעיקר בזכות שליטה האכזרי רוברט מוגבה, שהוא נשיאה כבר שלושים שנה, מאז הניצחון במלחמת העצמאות בשנות ה-80, אז פינו ילידי הארץ הלבנים (אז 4% מהאוכלוסיה) את השלטון.

שיטותיו של מוגבה הן העלמת אזרחים, נישול איכרים והטבעת כלכלת המדינה בבוץ טובעני. כבר שנים שהחופש הכלכלי שם שואף לאפס, ואפס הוא תואר שהאינפלציה במדינה היתה שמחה להתהדר בו. במקום זאת היא דוהרת בקצב מסחרר ל-2 מיליון אחוזים ומעלה. לא בכדי מדונה השוותה את מוגבה לאחרונה לאדולף היטלר. בכל זאת, לאחרונה אולץ מוגבה לוותר על חלק מסמכויותיו לטובת האופוזיציה, אחרי שזיופי תוצאות הבחירות האחרונות שלו ביוני עלו לו באובדן כל קשר רשמי עם העולם המערבי.

עדיין, דומה שבתקופה כזו לכתוב שם שירה זה כמו לרצף ביהלומים את סיפונה של הטיטאניק. צ'ינוגו לא משורר כדי להציל מדינה טובעת, אבל משיריו עולה שאם המשוררים שם היו מקימים צבא, הם היו משמשים לה סירת הצלה. "אני בא מארץ דיקטטורית שהחוק בה הוא לעבור על החוק, אבל אני חושב שמוגבה לומד. הוא משתפר. הוא עלה על דרך חדשה".

"פעם כשהייתי צעיר, היה לנו אוכל בצלחת ופוליטיקה לא טרדה את מנוחתי", מספר צ'ינוגו. "מאז סבלנו מבצורות, ואנחנו מתמודדים עם כלכלה וחברה שיורדות לביוב. בכל זאת אנחנו מנסים לשוחח אחד עם השני ולאחרונה יש פתאום תקווה ואני מצפה לדברים טובים. אבל רק כשאני פה אני רואה איפה זימבבואה נמצאת. פה לא רואים אנשים ברחוב בבוקר. כולם עובדים. בזימבבואה הם ברחוב, לא עובדים, או עובדים בכל מה שלא חוקי לעבוד בו".

צ'ינוגו לא חוסך את ביקורתו בכתביו. הביקורת הלירית שלו היא חברתית, תרבותית ופוליטית. פירוש שמה של זימבבואה הוא "בית האבן הגדול", והזכוכיות הקטנות שצ'נוגו משליך על קירותיו לא אמורות לשרוט אותן. רק לשקף את המראות.

השנה אפשר היה להחזיק ביד שטר זימבבואי בודד בעל ערך נקוב של 100 מיליארד דולר מקומי, ולא לקבל תמורתו כיכר לחם אחת. מכאן נולד שיר כמו "ענבים", על רעב שגורם לאדם לבקש ממוכר ענבים את הענבים שאינן ראויים למכירה.

צ'ינוגו מבקש לחטא את פצעיה של התרבות המקומית, המוקירה טפילות חברתית והתעללות בנשים, בכך שהא חושף אותם בשיריו. למשל בשירו "אשתי" הוא כותב על אישה שלא נחה לרגע מעמל יומה הרב, ובעלה, שנרדם שיכור בזרועותיה של זונה, בוש לגלות שבלילה היא חולמת רק על אהבתו.

בשרים שאוגדו ב ספרו"דגלים של סמרטוטים" הוא מביע את אכזבתו מעידן הפוסט עצמאות. ב"פרופגנדה" הוא מתאבל על ההבטחה שנתנו חיילי המלחמה לעצמאות, שהד היריות מסמל חירות. אבל ההד הזה הולך בדרכו של כל הד, ונגוז. בשיר אחר הוא קובל נגד אשליית השחרור. "רק התחלנו לנשום אוויר צח, חופשי מאבקת שריפה, והנה, אתם מתחילים שוב. יורים יורים יורים".

בשירים רבים הוא מזדהה עם ה"פובו", כינוי מתנשא שפוליטיקאים הדביקו ל"עם", וקורא להם: "אלה ללא השמיכות, חוץ מהשמיים והעשב". כל השנים במכרות הביאו לכך שלא פשה בו עובש של יומרה, ולא פעפעו לתוכו זרמים פוליטיים. במכרות לובשים מסכה נגד גזים וזיהום, אבל לא מסכה פסבדו אינטלקטואלית.

"כנער קראתי את שייקספיר וצ'וסר דברים שלא היו בתוכנית הלימודים. כששקעתי ב"מקבת'', וכידוע המחזה עוסק במשהו שהוא די רחוק מכל מה שאני הכרתי, לא חשבתי שאני יכול לכתוב ככה. ואז קראתי משירתו של משורר דרום אפריקני מפורסם ואמרתי אני חושב שככה גם אני יכול לכתוב. אז התחלתי לכתוב, אבל לא לקחתי את זה ברצינות. התייחסתי לזה כתחביב, משהו לעשות בשעות הפנאי. אבל כתבתי הרבה מאוד".

למה כתבת גם באנגלית?

"אני שייך לשבט השונה וכותב בשפה הזאת, אבל גם באנגלית, כי למדנו אנגלית בבת הספר מגיל מאוד צעיר וזו שפת אלה ששלטו בזימבבואה. במהלך השנים הייתי קצת עיתונאי. כתבתי מאמרים קטנים, כתבות על כדורגל. חשבתי שאולי אוכל לשלוח כמה שירים למו"ל. ב-1978 פורסמו שירי לראשונה, שלא לצד משוררים אחרים. הייתי עובד אז שמונה שעות במכרות ואז הולך הביתה לכתוב".

ואחרי הפרסום עזבת את המכרות?

"לא עזבתי את המכרות עד 1999. כבר ידעתי שהשירה שלי טובה, אבל אמרתי לעצמי שאני ממשיך לעבוד במכרות, כדי שבסוף אקבל פנסיה, וכך נהגתי, רק כדי לגלות שהפנסיה

שלי לא יכולה לעזור לי בשום דרך. אני לא יכול לקנות איתה היום אפילו שתי ככרות לחם. אני מתחרט, אבל לפחות אני עדיין יכול לכתוב, ולקבל על זה כסף פה ושם. אנחנו לא חיים יפה, אנחנו מסתדרים. ומצליחים לגדל את המשפחה שלנו וזה בסדר. אנחנו יכולים לשים סדזה על הצלחת (ארוחה שבמרכזה משחת דגן תירס מקומי. לפעמים מוגשת עם ירקות ובשר, לבעלי המזל. מ.ק). אבל לא יותר מזה".

איך הסביבה הקרובה שלך, כמו למשל אשתך, מתייחסת לשירה שלך?

"כשהתחלתי לכתוב היא רצתה שאכתוב שירי אהבה. עד היום היא מיד מחפשת שירי אהבה בשירה שלי, כי זה מראה לה שאני חושב עליה. "אבא שלי נפטר לפני שהתפרסמתי. אמא שלי נפטרה ב-2002. היא לא היתה מלומדת, אבל היא עודדה אותי. הברכה שלהם היא זו שפרשה לי כנפיים".

אתה אוטודידקט. חשבת פעם ללמוד באוניברסיטה? היתה לך הזדמנות בכלל?

"כשהייתי בן 14 או 15 חשבתי שאני רוצה להיות עורך דין ונרשמתי לאוניברסיטה, אבל לא התקבלתי אז אמרתי לעזאזל עם החינוך. להורי במילא לא היה כסף לשלם עבורו. כשהייתי צעיר מעולם לא חשבתי שכתיבת שירה תהפוך למקצוע שלי. חשבתי שאולי אכתוב משהו כדי ששמי יופיע בדפוס וזה יספק אותי. מעולם לא חשבתי שזה יהיה ככה. שאסע בעולם, שאפגוש אותך".

איך בכלל התחלת ליצור נוכחות בעולם הספרותי?

"אני זוכר שעורך אחד בהוצאת ספרים שראה את השירים שלי, אמר לי שאני צריך להמשיך לכתוב, השירה שלך די טובה ולקחתי אותו בקלות ראש. ואז יותר ויותר אנשים אמרו לי את זה, והתחלתי לקבל מיילים שמברכים אותי ומעודדים אותי להמשיך. כשהשירים שלי תורגמו לשפות אחרות הבנתי שיש בהם משהו, כשהוזמנתי להולנד כמשורר, לא עיכלתי את זה, גם כשכבר ישנתי בחדר שהזמינו לי במלון ברוטרדם".

כמשורר, אתה מקבל כבוד מהשלטונות בזימבבואה?

"מחזה אחד שלי נלמד בבתי הספר מ-2004, אבל מעולם לא הוזמנתי להקריא שירה על ידי הממשלה. אני עדיין ממתין להזמנה, אבל גם אם היא לא תבוא, אני לא דואג. אמשיך לכתוב".