"אין לנו על מי לסמוך, אלא על אבינו שבקביים"

אין לי טענות לחברה בה אני חי. 13 השנים בהן אני נכה בישראל, גרמו לי להבין שהדרך היחידה בה ניתן יהיה להביא את החברה הישראלית לקבל ולכבד גם את השונה שבתוכה, היא מלמטה, כלומר- אם ברצוננו, אוכלוסיית הנכים, להתעורר בבוא היום למציאות אחרת בה הסובבים יסתכלו עלינו ויקבלו אותנו כשווים בין שווים, מציאות בה יכבדו את הפריבילגיות המפוקפקות להן "זכינו" (כמו חניות שמורות ואל-תור במשרדי ממשלה), עלינו להביא למודעות מלמטה, מהסובב אותנו. כל אחד מאיתנו צריך להיות שגריר במערכת ההסברה הזאת.

אין טעם לחכות עוד לנס בו הרשות המבצעת תחליט לאכוף את חוק הנגישות במקומות ציבוריים, אם מ- 1972, עת חוקק, ועד היום, לא מצאו לנכון לאכוף אותו. גם את חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלויות שחוקק ב-1998 איש לא אוכף והציבור אינו מודע לו.

"הוא לא אשם, איש מעולם לא הסביר לו"

עידו סרפר "חוסר הבושה שלנו הוא המפתח להצלחה"

חוסר הבושה שלנו הוא המפתח להצלחה! כי ככל שלא נעים לנו לבקש עזרה מאדם זר, הרבה פחות נעים להסתובב בלובן פנים ולחזור הביתה כי יש מדרגה, כי "עזוב, לא נורא"... כן נורא! כ ן נ ו ר א !!! נורא שבמדינה שחיה על חרבה, אנשים חונים בחניות נכים, תוך התעלמות מוחלטת מכך שהם מונעים את הזכות לחופש ועצמאות מאלה שנלחמו עבורם, נורא שבמדינה מוכת פיגועי טרור אנשים מעדיפים להתעלם מחוק הנגישות בבתי העסק שלהם... ונורא שבמדינה שתאונות הדרכים הפכו כבר מזמן למכת מדינה, מקומות עבודה מעדיפים לא פעם לקחת עובד בריא על פני אדם נכה, גם אם הוא פחות מוכשר, בכדי שלא יאלצו לעשות שינויים מבניים פשוטים עבורו.

ולכן עלינו מוטלת המשימה של "הנגשת הארץ המובטחת", עלינו מוטלת האחריות להביא לידיעת הכלל, עד כמה הם בבורותם היום בונים את המדרגה מולה מחר הם עלולים לשבת בחוסר אונים במידה וחס חלילה, גורלם לא ישפר עליהם...

"בסופו של יום, אנחנו יורים לעצמנו ברגל"

אך גם אנו הנכים אנחנו אשמים לא מעט במעמדנו בחברה. אנחנו לא תומכים האחד בשני ולא נשמעים לעולם כ"אוכלוסיית נכי המדינה" אלא תמיד כקבוצת משנה כזו או אחרת. מרוב עמותות, לא רק שאנו מפספסים

 את העיקר, אלא שבסופו של יום, אנחנו יורים לעצמנו ברגל (למי מאיתנו שנשארה כזו...), מכיוון שהציבור בישראל שומע תמיד על "מאבק הנכים" רק בהקשר כספי!

תמיכת הציבור היא הנקודה החשובה ביותר שעלינו לתת עליה את הדעת לפני שאנו יוצאים למאבק במשרדי הממשלה, כי ללא רוח גבית מהציבור, לא נוכל לעולם לנצח במאבק לזכויות הנכים. ואם אנחנו רוצים את תמיכתו של הציבור, עלינו להיחשף בפניו ולהביא אותו להכיר אותנו כבני אדם, להביא אותו לראות את האדם לפני כסא הגלגלים, את הפרסונה קודם לקביים, להביא להכרה, להבנה אל האדם הבודד, כי אדם אחד ועוד אדם ועוד אחד יהוו בסופו של דבר קבוצה, ובקבוצה מתפתח דיון שבסופו של דבר עשוי להוביל לשיח ציבורי. כשנגיע לשם, נדע שמאמצינו נשאו פרי.

הכותב הוא נכה צה"ל ומאמן שיקומי לבעלי מוגבלויות.

גולשים המעוניינים לפרסם מאמרים, הגיגים, מחשבות ודעות אודות החברה בישראל ובעולם, מוזמנים לשלוח לדוא"ל hevra@y-i.co.il ולציין בנושא - עבור מדור "קריאה לסדר". החומרים יפורסמו בהתאם לשיקולי המערכת.

 לקריאות נוספות לסדר:

"ישראל בעליה?"

"האוצר קובר את תוכנית הקליטה לאתיופים"

"שנת שמיטה: בואו נשמוט לחייבים את חובם"

"הלאום שלי: ישראלי"

"זה לא היה תלוי בי וזה יכול לקרות לכולם"