יום בעיר: למצות את נתניה

יש לי קרובים מושבניקים שחיים בגוש תל-מונד. הם אוהבים את מושבם הקטן והמוריק, גם אם לפעמים, בימי נעוריהם, הוא נדמה להם צנוע מדי. "קשה לחיות במקום שעיר האורות שלו היא נתניה", אמר לי אחד מהם פעם.

אפשר לצאת ולצבוע את עיר האורות הזאת באדום כשבלב כל הציניות של האמירה ההיא. מהי נתניה עבור רוב הישראלים? עיר מעט סתמית, כזו ששוכחים בכלל מקיומה, עד שחולפים על פניה במעלה כביש החוף, במסע בין שתי ערים גדולות יותר, ומתפלאים ממימדיה. "היית פעם במרכז נתניה?", שואל הנהג את היושב לצידו, וזה משיב, "פעם. אין שם כלום".

גם אני הייתי פעם בנתניה, וזכור לי שדווקא יש בה משהו, פלאפל זול. שלטים שפירסמו מנות בחמישה שקלים תקפו אז מכל פינה בחלקו המזרחי של רחוב הרצל. היום המצב שונה. מגיעים חמושים בתיאבון בריא ובכסף קטן, רוכשים מנה ב"מיפגש הפעמונים", הסמוך לקניון השרון, ומאזינים בהנאה לשיחת פלירטוט בין המוכרת ללקוח קבוע. המחיר האמיר בינתיים לשישה שקלים, אבל הפלאפל טוב למדי ומרצה. מיציתי את נתניה.

אלא שמאחר והתחייבתי להעביר בה יום שלם, או לפחות כמה שעות טובות, ממשיכים בכל זאת במורד רחוב הרצל, אולי, מקסימום, יימצא קיוסק עם ארטיק טוב (וזול!). זה המקום שבו מתחילים החושים האורבניים לקלוט משהו מעניין דווקא: אולי זו שמשייה בקצה סימטה, אולי מישהו שאוחז שקיות ריחניות, בכל אופן – יש כאן שוק.

הגיוון העדתי המיוחד

ככל שמעמיקים וחודרים אל סימטאותיו של השוק הנתיינתי, המוח הולך ומתבלבל. בדוכן אחד נמכר לחם רוסי שחור כבד, באחר – סנדוויץ' טוניסאי. בדוכן אחד ניתן למצוא ביצי משק בלבד ובדוכן ששמו "תבליני זוארץ" קטורות, קטניות ופיצוחים "בהשגחת הבד"ץ". מסעדת צ'צ'ו מציעה "קוסקוס, חריימי, שעועית, מפרום", מול חנות נעליים ססגונית שמחרוזות של סנדלי "קרוקס" מתוצרת קולורדו מצלות על פתחה. שקים של לימון פרסי ופלפלים חריפים סדורים ליד פתחו של "כולל" אשכנזי. "הגיע השלום!", מכריז בעל דוכן דגים טריים, דרך אופטימית ולא רעה למשוך באמצעותה לקוחות.

אולי הוא אכן הגיע. שתי נשים משוחחות בערבית בפני חנות "מחלבנה", המציעה דיונון מיובש וממולח, פחיות של קוויאר וגבינת "טבורוג". המוכרת דוברת רוסית בלבד, אבל מבינה שהלב נמשך אחרי כדורי גבינה מתוקה המגולגלים בשוקולד ומגישה אותם באדיבות. בפה מלא הפתעות יוצאים מחנותה ומוצאים את דוכן הגיוון העדתי המיוחד ביותר לנתניה מכל אלה שנגלו בשוק עד כה.

"Boucherie de Boaron", מכריז שלט מעל לאיטליז, ומפרט גם אילו מיני בשר נמכרים בו:Viande de boeuf, mouton, veau, poulet, dinde. המילים העבריות היחידות על השלט הן "כשר למהדרין". ברוכים הבאים לעיר הפרנקופונית ביותר מדרום לביירות. נתניה היא עיר תאומה לסרסל, פרבר יהודי של פריז. תיירים צרפתים ועולים חדשים מארצות דוברות צרפתית הפכו אותה לנמל הבית שלהם בישראל. כששיר של ברסאנס מתנגן על השפתיים כדאי ללכת ולפגוש בהם לאורך המדרחוב.

בשוק הנתנייתי (צילום: אלון סיגוי)

מאחר ועיר האורות של כפר הס התגלתה כבעלת זיקה אמיתית לעיר האורות האחרת, ראוי ללכת בה עם פאסון אמיתי. בחנות מתנות במורד הרצל, שמעליה תלוי שלט מיושן ומקסים שמקטרת מצוירת עליו, אפשר לרכוש סיגר קטן בשקלים ספורים. בדרך החוצה חולפים על פני מיתקן המציג לראווה חרבות. בעלת החנות מסבירה שעולים מרוסיה נוהגים לאסוף שכיות חמדה כאלה. בחלון הראווה שלה מצויים אכן כמה פגיונות נחמדים, וגם בובות של נגני ג'ז, ברזיית וויסקי עם כוסות נלוות, נרגילה וסט של חמישה משחקי קזינו. חוויית הקניונים המלוטשים משכיחה את התענוג שבפקידת חנויות עירוניות אקלקטיות. ליבה הוותיק של נתניה משיב למוטב, כל הכבוד לו.

חנות מעניינת אחרת נגלית במורד המדרחוב הנאה עצמו. נמכרים בה קומקומים חשמליים ותקליטי ג'ז. כשאני מביע תמיהה על כך באוזני המוכר הוא מושך בכתפו, כאילו לא היה דבר טבעי יותר בעולם. "זה ככה מאז שנת 1960", הוא מסביר, ואז מוצא קלטת נדירה של להקת "הכושיות הירוקות" מדרום צרפת. שמו רוז'ה, ואחרים בשמות דומים ממלאים את בתי הקפה שבחזית חנותו. המדרחוב פשוט מלא היום באנשים מאושרים, היושבים בנחת על כוסות בירה וצלוחיות סלט חצילים, כמעט כולם דוברי צרפתית. כמעט כולם, אין בכך ספק, מאוהבים בנתניה. הם יודעים עליה משהו שאנחנו עדיין לא למדנו.

אני לומד, עם כל צעד ועם כל שאיפה מן הסיגר. הים הגדול והכחול נחשף מראש הצוק שבקצה המדרחוב. כשיורדים לעומתו מתגלה אחד החופים היפים בארץ. עוצמים עיניים מרוב התענגות על ריחו הנהדר של הים וכמעט ומתנגשים בשלט הניצב על הקרקע: "צבע התכלת", כתוב בו, "מרכז ימי ואטרקציות". מניין האטרקציות אינסופי כמעט. ניתן לשכור כאן קיאק יחיד, קיאק זוגי, אופנוע ים, סירה עם בננה, סירה עם אבוב, גלשן גלים, בוגי בורד, סירת פדלים, גלשן רוח, סירת מפרש וסקוטר.

לא ניתן היה להעלות על הדעת שלכאן יתגלגל היום, אבל כנראה שכדי למצות את נתניה יש לנטוש את חופיה. תוך 20 דקות, בחליפת גלישה, רצים אל המים כשבזרוע האחת קיאק ובשנייה משוט. כעבור עוד עשר דקות חולפים על פני קו שבירת הגלים, נישאים מעלה-מטה וחותרים במרץ נגד הסחף, תוך זימרת שירים של בוב מארלי. כעבור עוד חמש דקות מעיף אותי גל ענק אל תוך המים וסוחף את הקיאק לחוף. אני שוחה אחריו, המשוט בידי, ומבלה עוד שעה שְלוּמפּרית ארוכה בניסיון לחזור אל העומק ואל התענוג הצרוף.

מהחוף עד לנוף

בסופו של דבר נופו היפה של קו החוף הנתנייתי מתנשא שוב לפנים. זוהי עוגת שכבות עשירה, שתחתיתה מים, שיאה שמים, וביניהם: חוף, צוק, ובניינים נישאים. סביב החלו מכייפים בינתיים שני גולשי "קייט סרפינג". המיגלש רתום לכפות רגליהם ומיצנח מתנופף הרחק מעליהם. בין החלקות מהירות על הגלים הם מעופפים, פשוט מעופפים, נישאים באוויר למשך זמן רב בחרישיות נהדרת. אחד מהם חולף ממש ליד ומשפריץ בכף ידו רגע לפני שנושאת אותו הרוח אל על. בוב מארלי שב ומזמר מהגרון, הפעם שירי אהבה לעיר בשרון שהגדירה מחדש את הנהנתנות.

יש בה, כמובן, מקום גם לסוג יבשתי יותר של נהנתנות. מסעדת "כוכב הים" במורד החוף מציעה דג דניס טעים עשוי בתנור וסלט, ספיגה של עוד טיפ טיפה שמש, התבוננות רגועה בנופשים ושיכחה מוחלטת של הפלאפל שברחוב הרצל. מכאן עולה מעלית אל ראש הצוק, "מהחוף עד לנוף", כפי שמציין שלט הקבוע בתחתיתה. העלייה עצמה היא חוויה. זו המעלית היחידה בארץ המקשרת בין שני חלקיה של עיר וגם אחיות לה ניתן למצוא רק בערים ספורות בעולם, בהן סטוקהולם שבשוודיה וסלבדור שבברזיל.

מיוחדת ככל שתהיה העלייה, ומרהיב ככל שיהיה נוף הגלים מלמעלה, נתניה טרם מוצתה. אלעד, משכיר הקיאק, ממליץ על טיול לטיילת החדשה של העיר, הנמתחת מדרום למלון "הכרמל". כעבר עשר דקות של הליכה דרומה, ברחובות הצמודים לשפת הצוק, מגיעים אליה ונמלאים שמחה. בארץ מלאה טיילות יפות, כאלה הניבטות על ירושלים העתיקה וכאלה הניבטות על יפו המתוקה, אין לטיילת החדשה של נתניה מתחרה. מרצפותיה חומות ונקיות וספסליה מוצבים באופן המאפשר מבט מעל ראש הצוק.

המדשאות שלאורך הטיילת מלאות בפסלים חמודים – שחף פורש את כנפיו, שלוש חיפושיות פרת משה רבנו וצביר פטריות שמפניון. קשה להפנות להם גב ולהציץ בים, אבל אני ניגש אל הספסל הנישא ביותר ועושה זאת, ממצה את נתניה לפחות בעיני. כך מנופפים לה לאות פרידה, a toute a l’heure, מון שרי, נתראה שוב בקרוב.

• מתוך "יום בעיר - 50 הרפתקאות עירוניות", מאת יובל בן-עמי, הוצאת מפה.
  

לעוד הרפתקאות עירוניות: