טאג' מהאל: מעבר לכל דימיון

דומה שמרבית התיירים הבאים להודו מסתפקים ב"משולש הזהב" הממוסחר הכולל את דלהי, אגרה וג'ייפור, ועבור רבים אגרה היא נקודת הביקור ההכרחית, לעתים אפילו היחידה. אגרה היא האתר הראשון בנתיבם הכבוש של התיירים, בה נמצא המבנה שמסמל את הודו יותר מכל - הטאג' מהאל.

חודשים טרם בואנו לאגרה כבר הולעטנו בתמונות הטאג' מהאל. המבנה ניבט אלינו מאלבומים ומגלויות, מפרוספקטים ומשלטי חוצות, מלוחות שנה ומפרסומות לסרטים. ראינו אותו בזריחה ובשקיעה, עם השתקפותו במים או מעבר לנהר. מיליארד תמונות על בונבוניירות וספרי הדרכה לתיירים. עד שהיה לנו לזרא.

הטאג' מהאל נחשב לאחד המבנים המופלאים עלי אדמות. כמה קופירייטרים הזדרזו למנות אותו ברשימת שבעת פלאי תבל, גם אם נבנה אלפיים שנה לאחר שהרשימה נחתמה. הבעיה שהטאג' מהאל צבר משמעויות כה רבות, עד שכבר אי אפשר לראות אותו כמות שהוא. בסופו של דבר, כמובן שנסענו לאגרה, ופילסנו את דרכנו בין המוני הסוחרים הצובאים על הפתח ומנסים למכור לתיירים דגמים של הטאג' בכל גודל או מחיר אפשריים.

כל הדעות הקדומות נמחקו באחת

אנו עוברים בגלאי המתכת, חוצים את החצר הקדמית המרוצפת באבו חול אדומה, עם שער הכניסה המקושת, ושם לפנינו התנשא הטאג' מהל בכול יופיו והדרו, עטוף בערפילי הבוקר. אנו מנסים לעכל את כל המראות המכים בנו בעצמה: הגן המעוצב על מזרקותיו ושביליו הרחבים והבריכה שדיוקנו של הטאג' משתקף בה במהופך.

כל התחושות, האמונות והדעות הקדומות, הוכנעו בו ברגע שעמדנו נוכח הטאג' מהאל, שכשמו כן הוא - כתר הארמון. לא היה קשר בין מה שראינו בתמונות ובציורים לבין הדרו של המבנה. הטאג' מוחק בנוכחותו האמיתית והזוהרת את אלפי הזיופים שהציפו את דמיוננו. מאז ראיתיו פעמים רבות, ובכל פעם הוצפתי על ידי אותה תחושה. הוא ניצב מול עיני בצבע ורדרד של זריחה ובכתום של שקיעה, ופעם אחת מיוחדת בעונת המונסון, כאשר הגיח הירח המלא מבעד לעננים והאיר את כיפתו הרטובה של הטאג' וזו נצצה למרחוק באור יקרות, כמו יהלום ענק. הוד רוממותו.

הסתובבנו בשבילי הארמון השקטים שהמו תיירים מרחבי הודו ומכל קצות תבל, ועם זאת היו שקטים מאוד. פה ושם נשמעו קריאות התפעלות, כאן וכאן קבוצת מטיילים הצטלמה בפוזה קיטשית כזו או אחרת, מפינה כלשהי עלה בליל קולות, הבזק של מצלמה סנוור את עינינו, אך בסך הכול החריגות הקטנות האלה נבלעו בשקט האצילי של המבנה. הנוכחות מלאת ההוד של הטאג' מהאל מכה בתדהמה ומעלימה מיד את כל התהיות שהיו לנו בקשר לירידת ערכו.

ההודים מביטים בתיירים בגאווה. מישהו פעם הכריז שהזרים שמשלו בהודו ומצצו את לשדה באים עתה להעריץ את תבונת כפיו של העם ההודי. זה לא מדויק. המבנה איננו יציר כפיים הודי, אלא בינלאומי. האדריכל הראשי היה פרסי, אוסטאד אחמד להאורי (Ustad Ahmad Lahawri), מניח הכיפה היה טורקי, משבץ אבני החן היה איטלקי. היה כאן סיעור של טובי המוחות בעולם.  

בנתיבם השחוק של התיירים, ועדיין מדהים (צילום: איי אף פי) 

איך לגרום לשלווה עילאית

זהו מבנה מרטיט. הכיפה מזכירה שד של אישה יפה השוכבת על גבה, והשיש מעניק תחושה של רוך אנושי כמעט. סביב היכל הקבר ארבעה מגדלים חסונים העומדים עליו למשמר. אני ראיתי בהם כידונים, וקרליבך, בדמיונו הפורה, ראה בהם ארבע רקדניות שיצאו למחול הלום יין.

יש כאן יופי, רוך, תואם, שלמות, ובעיקר משחק מדהים של פרופורציות. מישהו ישב שעות, חשב ומדד איך יגרום לצופה לשלווה עילאית. זוהי מהדורה אסייתית משוכללת של "חתך הזהב" שיוגדר מאוחר יותר, ברנסאנס. לא לחינם חרתו כאן את השיר הפרסי - "אם ישנו גן עדן עלי אדמות הרי הוא כאן...".

לו הייתי לצדו של שאח ג'יהאן בעת הבנייה, כאשר הסתובב בין הבנאים משולהב מתחליף האבן לאהבתו השמימית, כשהוא מוטרף מתשוקה ומצער, הייתי מציע לו לרשום את אחד ממשפטי האלמוות שטבע סבי-סבו, תימור לנג, איש הברזל הפיסח ממרכז אסיה: "אם הנך מפקפק בעוצמתנו, הבט על בניינינו". בתוך המבנה, מעבר לשכבת השיש, נמצא קברה של כתר הארמון, או "פנינת האלוהים" ועליו חרות פסוק הקוראן: "אל נא תטיל על שמינו, הו אלוהים, את אשר כבד עליהם מנשוא".

הטאג' לא הופיע יש מאין. קדמו לו קבר הוּמָאיוּן שנבנה בדלהי שהוא עצמו התפתחות של הבנייה המופלאה שבנו השליטים הטורקיים בבוכרה, שחריזבס וסמרקנד. מבנה נוסף הוא הבייבי טאג', שנבנה באגרה, שמבחינה ארכיטקטונית אין בו בשורה גדולה אך עיטוריו מרהיבים.

"אם הנך מפקפק בעוצמתנו, הבט על בניינינו" (צילום: mct) 

חושף צפונותיו ליחידי סגולה

הטאג' מהאל, ששטחו כ-170 דונם, נבנה בהתאם לכללי הסימטריה וההרמוניה וכולל: שער ראשי מפואר עשוי אבן חול אדומה ומעוטר בפסוקים מן הקוראן, גן מסוגנן ומעוצב באופן סימטרי אשר במרכזו בריכה והוא מחולק לארבע רבעים שווים על ידי תעלות מים.

מסגד הפונה מזרחה וה"ג'וואב" (בניין זהה למסגד, הפונה מערבה), שניהם עשויים אבן חול אדומה, והמאוזוליאום עצמו, מבנה מרובע אשר בשיאו כיפה ענקית המתנשאת לגובה של כ-73 מטר (וסביבה ארבע כיפות קטנות יותר), ובעל ארבע חזיתות זהות (בכל אחת מהן קשת מרכזית המתנשאת לגובה של כ-33 מטר). המאוזוליאום מצופה כולו שיש לבן, משובץ באבני חן ומקושט אף הוא בפסוקים מן הקוראן.

בחלל הפנימי נמצא אולם בן שמונה צלעות ובמרכזו קברה של מומטז מהאל, ולידו נמצא קבר מעט גדול יותר של השאה ג'האן, שעליו הונחה קופסת קולמוסים, סמל לשליט ממין זכר. על קברה של המומטאז חקוקים תשעים ותשעה שמותיו של אללה. עבודת העיטור מורכבת להפליא לעתים, בתוך פרט עיטורי שאורכו שלושה ס"מ, משובצות למעלה מחמישים אבני חן. בשל האיסור על כל פסל וכל תמונה הפכו הקליגרפיים המוסלמיים את האותיות לאלמנטים עיטוריים והם הצליחו למשוך בהן כך שייראו שונות מאד מצורתן המקורית. מרשימה במיוחד העובדה, שגודל האותיות נראה אחיד, יהיה גובהן אשר יהיה.

סימטריה הוא שם המשחק. זו הסיבה לבניית ארבעת המינרטים. במהלך השנים נעשו ניסיונות שונים לחזור על ההישג, לחקות את ההצלחה, אך תמיד היה חסר משהו, פרט קטן, שלא אפשר לבונים לשחזר את ההישג.

הטאג' מהאל, כך טוענים הרומנטיקנים, חושף את צפונותיו רק לאלו היודעים להעריך יופי. הוא  קולט את האור ומשתנה לעומתו. בבוקר הוא מקבל גוון וורדרד, לפנות ערב כתום ובערב לבן. בליל ירח, טוענים הרומנטיקנים, מקבל הטאג' גוןן זהוב משהו. התמורות הללו מסמלים את מצבי רוחה השונים של האישה. מלמלתי לעצמי שאני מכיר הרבה יותר.

הישג ארכיטקטוני שאינו ניתן לשחזור (צילום: רויטרס) 

העובדות והאגדות מתערבבות

את הארמון המפואר הזה הוליד סיפור אהבה של שליט טורקי שקיבל חינוך פרסי, שאה ג'יהאן, החמישי בסדרת המוגהולים הגדולים. נצר לבָּאבֶּר, שפלש להודו בסערה מעמק האוכסוס (אמו דאריה), באוזבקיסטן של היום והקים בה ממלכה מוסלמית שנתנה כבוד לכל מה שהתרבות הינדית יכלה לספק והעשיר את האיסלם של זמנו.

בשנת 1607, כאשר היה עדיין נער וכונה הנסיך חוּראם, הוא שוטט בבאזאר של דלהי והבחין ברוכלת יפהפייה, אַרַג'וַמָנְד בָּאנוּ שמה. הוא עצר את נשימתו וחש את הדם הולם ברקותיו. הוא לא הטיל ספק בכך שהנערה נועדה לו. למרות זאת נדרשו עוד חמש שנים, עד שהצליח לשאת אותה לאישה ב-1612 והעניק לה את שמה החדש "מומטאז מהאל", היינו, פנינת הארמון. שם הארמון הוא שיבוש שהשתרש עם השנים של שמה.

הכרוניקנים ההודיים מספרים שהצעירה היפהפייה היתה אף היא נצר לבית המלוכה. היא היתה אחייניתה של נור ג'האן, אשתו של הקיסר הגדול ג'האנג'יר, שבעצמה היתה אחייניתה של ביגליס בגום, מלכתו הפרסית של אכבר, נכדו של מייסד השושלת והקיסר המוגהולי השלישי, שהרחיב את גבולות המדינה ונודע באהבתו לאומנות ולמדעים. כותבי הרשומות המכבירים בפרטים, לעיתים מייגעים, לא מסבירים כיצד נתגלגלה הנסיכה אל דוכני השוק ומותירים משהו לדמיון.

צמד האוהבים חי יחדיו שמונה עשרה שנים. היא לא נפרדה לרגע מבעלה ונתלוותה אליו לכל מסעותיו, והוא אהב אותה כפי שלא אהב שום אישה לפניה. היא היתה המאהבת, החברה והיועצת שלו., ובהשראתה יזם מסעי צדקה ונדיבות. היא מתה בלידת בנם הארבעה עשר, שלוש שנים לאחר שחוראם עלה על כס המלוכה בתור הקיסר שאה ג'האן.

ארבעה עשר ילדים ילדה לו, ובשלוש עשרה מהלידות נכח לידה. אולי אחז בידה, אולי ניגב במטפחת משי את פניה המיוזעים, אולי סייע למיילדות. רק בלידה האחרונה, של בנה הארבעה עשר, לא היה נוכח. בלידה זו, ב-7 ביוני 1630 נפחה את נשמתה ושאה ג'יהאן לא סלח לעצמו.

אפוף חרטה ואולי גם רגשות אשם, הסתגר בארמונו ואז ציווה על הקמת מבנה שינציח את אהבתו העילאית. העובדות והאגדות מתערבבות זו בזו. מסורת אחרת טוענת שעל ערש דווי סחטה פנינת הארמון הבטחה מבעלה האוהב והדואב שיקים לה מצבת זיכרון שתשווה לה ביופייה. הכל מסכימים שעבורו היתה בניית הקבר למשימה החשובה של חייו.  

מקדש של אהבת נצח (צילום: איי פי) 

הטירוף התנקז ליצירה מופלאה

הבנייה ארכה למעלה מעשרים שנה והשתתפו בה עשרים אלף אומנים. את אבן החול האדומה לבניית הארמון הביאו אלפי פילים ממרחקים ואת אבני הבניין מארצות שכנות כגון סין, אפגניסטן, טיבט ואפילו מתימן. הוא הביא במיוחד אדריכל נודע מפרס ומוונציה הרחוקה לוטש אבן מיומן. האומן היחיד שחתימתו מתנוססת על קירות הטאג' הוא אמנט חאן שירזי, ארכיטקט וקליגרף פרסי.

על פי מסורת מקובלת היה הטאג' מהאל רק חצי מתוכנית הבניין המקורית של שאה ג'האן, שהורה לבנות מעברו השני של הנהר מבנה דומה המצופה שיש שחור. אולם השליט המוגולי הודח מן השלטון על ידי בנו אורנגנב (Aurangzeb) בטרם הספיק להשלים את תוכניתו. אולי בגלל ההתנגדות שעוררה הבנייה האקסטרווגנטית שלו. עד יום מותו הוחזק שאה ג'האן במעצר במצודה, כקילומטר וחצי מערבית לטאג' מהל. לאחר מותו (1666) נקבר לצד אשתו. קברו הפר את הכלל הארכיטקטוני שהנחה את בוני המתחם - סימטריה והרמוניה מושלמת בין כל חלקיו.

הגם שמת ערירי וגלמוד, מושפל על ידי בנו הוא, נכנס שאה ג'יהאן להיסטוריה בשל הטאג' מהל ובשל טירוף האהבה אותו הצליח לנקז לנתיב מופלא של יצירה. דווקא הוא, שבנעוריו פרק כל עול והפר כל קוד של מוסר כאשר חמד את פילגשו של אביו; הוא, שידע נשים לרוב ולא בחל בשום שיטה אכזרית כדי לרדות בנתיניו, גילה כמו סבי-סבו הגדול, תימור לנג, רובד רך באישיותו. המומטז לא היתה רק אהובתו השמימית, היא היתה החיבור שלו לרבדים הנשיים באישיותו.

הלוחם הגדול היה חייב לפרוק את צערו ואת כמיהתו לרוך אנושי ותרגם אותם למצבת ענק של אבן. זהו הישג ארכיטקטוני נדיר, שהיטיב לתאר אותו המשורר ההודי רבירדנאט טאגור, שטען כי "הטאג' הוא דמעה על לחיו של הנצח". המבנה אינו רק מקדש לאהבה, אלא ביטוי ארכיטקטוני לתכונות הנשיות. שלו, של כולנו. הטאג' הנו אחד מהישגי האדריכלות הגדולים בעולם, שיר הלל ליכולת האנושית. הוא מוחה באחת את כל זיופיו וחיקוייו, מגמד במראהו את צילומיו. הוא מזכיר לנו שהעולם הוא מוחשי, שהמקור חזק מבבואתו המשתקפת במים, שהצליל משכנע יותר מההד, שיש אלף דרכים לבינוניות ורק דרך אחת לגאונות.

• מהודו ועוד עולם - כל הכתבות
  

• לאתר הבית של גילי חסקין
• הכותב הוא מחבר הספר "שבוי בקסמה " (הוצאת מוזה)