פתאום היא הודיעה לי שהיא רוצה כלב
"אתה הרי אלרגי לחתולים, בגללך הייתי צריכה למסור את החתול שלי, אנחנו לא רוצים ילדים עדיין, בכלל, אנחנו לא מתחתנים בקרוב, אז מה שנשאר זה כלב", אמרה. ולא, חמוס לא בא בחשבון
"אייל, אתה כאן?" קראה מהדלת. רעש של שקיות.
"למה? את רוצה להכניס גבר זר הביתה ובודקת את השטח?" צעקתי לה בחזרה.
"מצחיק מאוד", אמרה. ואז לחשה בקול רם: "לך מהר, שהוא לא ידע שאתה כאן".
"כן כן, את באמת מצחיקה", צעקתי בחזרה.
היא נכנסה לחדר, מריחה טוב, ונתנה לי נשיקה על הלחי. "מה אתה עושה בבית כל כך מוקדם?"
"סתם, התחרבש לי ניסוי בעבודה, אז חתכתי הביתה בשביל להיכנס לדיכאון עם עצמי".
"לא נורא, לפחות אתה בבית מוקדם", אמרה, חייכה, והסתובבה במהירות כשהשיער שלה מצליף בי ברכות. היא הדליקה את המערכת בסלון ושמה מוזיקה. ג'ניס ג'ופלין. ג'ניס אף פעם לא הפריעה לריכוז שלי. התחלתי לזמזם עם השיר בעודי כותב כמה שורות, מוחק אותן וכותב אותן שוב, שיהיה יותר מקצועי. המוזיקה הפסיקה בפתאומיות, משאירה אותי מזמזם את ההמשך לבד. "למה הפסקת את המוזיקה?" צעקתי לכיוון הכללי של הסלון.
"כי אני רוצה לדבר איתך", אמרה בחיוך, כשהיא שעונה על המשקוף. "אני רוצה שנביא כלב".
"מה פתאום?" עניתי באדישות תוך כדי עיקום הגבה והאף, מבלי להסיט את הפנים מהצג.
"אז אני רוצה ילד!" אמרה בטון רציני ועצבני.
"אין בעיה, רדי לפארק וקחי לך כמה ילדים שאת רוצה. ואם את צריכה עדות אופי אחר כך במשטרה אני אעיד בכיף".
"אני רצינית!!!"
הסתכלתי עליה והעיניים שלי נפערו. "טוב, בסדר, אז נביא כלב...". אמרתי בטון שקט ומפייס.
היא חייכה. "יופי. תבוא מוקדם מחר, נלך לבחור אחד".
הרמתי גבה. "מה נכנס בך?"
"אתה הרי אלרגי לחתולים, בגללך הייתי צריכה למסור את החתול שלי, אנחנו לא רוצים ילדים עדיין, בכלל, אנחנו לא מתחתנים בקרוב..."
"גם לא ברחוק", קטעתי אותה.
חייכתי, קמתי ונתתי לה נשיקה על הרקה, תוך כדי ליטוף הלחי הנגדית. "זה לא כל מה שנשאר. אפשר להביא משהו יותר מגניב, כמו חמוס או צ'ינצ'ילה או טיגריס!" אמרתי בהתלהבות של ילד בן שש.
היא ענתה במהירות מדהימה, לפי דעתי. "חמוס? להזכיר לך את תקרית 'ההחמוס בלע לי את הזרת והוא לא מרפה' שצעקת כשהחמוס של אהוד היה תלוי לך על האצבע באוויר?"
"אבל אני רוצה חמוס!!!"
"לא. אנחנו מביאים כלב. מחר. אל תשכח". אמרה בנימה עניינית. הסתובבה, לא הצליפה בי עם השיער שלה, ויצאה מהחדר.
למחרת הוצפתי בעבודה-לימודים ולא היה לי זמן לנשום. התקשרתי אל החמודה ואמרתי לה, באכזבה יתרה, "מותק, אני מצטער, אבל אפשר לדחות את האימוץ למחר? אני ממש עסוק פה".
היא ציחקקה ואמרה שזה בסדר, היא כבר תבחר כלב בעצמה, אין לי מה לדאוג.
"אולי חמוס בכל זאת?" ניסיתי.
"בייי, ילד קטן שכמותך".
חזרתי הביתה מאוחר. היא לא היתה בבית. התקשרתי אליה, אבל הפלאפון שלה צלצל לידי בתיק שלה, שהיה שמונח על השולחן בסלון. התקלחתי. ארגנתי את החדר ואת הדברים שלי למחר ללימודים והתיישבתי לראות טלויזיה, כשהיא נכנסה הביתה. גוש קטן, לבן, שעיר ורועד היה לה מכורבל בין הידיים. כשהיא עם חיוך על הפנים, תוחבת את האף שלה עמוק בתוך הפרווה.
"מה זה? עכבר?"
"לא, טמבל, זה גור קאאאאאטאאאאאאן" אמרה בקול של ילדה קטנה.
"גור? של מה? ארנב?" (אני יכול להמשיך ככה לנצח...)
"בוא תראה", היא התכופפה ושמה אותו בתוך סלסילת קש עם כרבולית שהיתה מוכנה על הרצפה ליד הדלת. איך לא שמתי לב שזה שם כשנכנסתי? מוזר.
ניגשתי אליה וראיתי משהו קטן שזחל לו בתוך הכירבולית, הוציא רק את הראש מהסלסילה ושתה מים מכלי קטן שהיא מילאה והביאה לו.
"הוא חמוד. הוא כבר יודע מה זה 'רגלי'?"
"היא הסתכלה עלי במבט מהורהר. "אתה הרי יודע שלא, אז אולי תפסיק עם האנטי?"
"טוב, בסדר, רק אם זה הרעיון הנדוש שלך לבדוק אם אני מוכן לילדים, אז אני כבר אומר לך שלא".
"זה רק כלב, אם הייתי רוצה ילד הייתי לוקחת אחד מהפארק למטה!" אמרה ונתנה לי נשיקה.
"מה עושים איתו עכשיו? תוך כמה זמן הוא אדם לעצמו? סליחה, כלב לעצמו?"
"תוך חודשיים-שלושה הוא כבר דואג לעצמו ואמור לדעת מה מותר, מה אסור וכן הלאה".
"טוב, בסדר. נתמודד".
עבר חודש. הכלב עשה לנו לא מעט כאבי ראש. היה חולה, השתין בכל הבית וכו'. "חמודה, אם הוא ממשיך ככה אני מוכר אותו לבדואים! נמאס לי כבר! או שאני עושה אותו על האש במפגש חבר'ה הבא!"
מרים רגל ו... משתין לי על הגיטרה
עבר עוד חודש. הכלב כבר מבין כשמדברים אליו. אבל במקום לעשות מה שאומרים לו, הוא הולך ועושה ההפך. לדוגמה, הוא למד שעושים פיפי בחוץ. אבל בוקר שבת אחד כשקמתי וגם הוא (הסלסילה שלו עברה בדרך פלא ליד המיטה שלנו אחרי 24 שעות), אני הלכתי לשירותים, וכשיצאתי ראיתי אותו עומד, מביט בי, ממצמץ, מרים רגל ו... משתין לי על הגיטרה.
"אהההההההה, מה אתה עושה? לא יכולת להתאפק? בשביל מה קמתי מוקדם? בשביל להוציא אותך לסיבוב! יא שטיח אמבטיה נייד!".
החמודה נהמה מתוך שינה "דבר יפה לילד".
"הוא לא ילד. וביום שבת הבא אני עושה אותו על האש. סטייק מלטז. עם רוטב דבש חרדל!"
"את רואה איזו חיה מגניבה זה חמוס", אני אומר לחמודה, מחזיק סיר מלא כנפיים, "הוא לא מתרגש מאף אחד ולא עושה בלגן".
"גם העכבר שלנו לא עושה בלגן". נישקה אותי, ופניתי החוצה. "אה, אייל, הוא אכל לך את הנעליים", אמרה וברחה למטבח עם חיוך.
שמתי את הכנפיים ליד המנגל שאהוד תפעל והלכתי לחדר השינה, בעוד העכבר רודף אחריי. "מה עשית? אכלת לי ת'נעליים? איך? הן פי שתיים מהגודל שלך!"
הוא הסתכל עלי על הצד ונתן נביחה אחת.
"ואתה עוד עונה לי? זהו, אני עושה ממך קבבים!". תפסתי אותו בהנפת יד אחת ולקחתי אותו החוצה. הוא ליקק לי את הפרצוף כל הדרך. החברות של החבר'ה ראו אותו והתחילו עם הפוצי מוצי שבחורות עושות עם דברים קטנים ושעירים. "איזה חמוווווד, תביא לי אותו".
אהוד אמר "תראה מה עשית", כשהוא מתכוון לחברה שלו, "עכשיו הכנסת לה גם את הרעיון הזה לראש, כל הכבוד, אתה חייב להרוס לכולנו".
"אחי, אני לא יודע איך לצאת מזה, מהתולעת משי השעירה הזאת, החמודה מתה עליו".
אהוד הנהן בהבנה. "העיקר שהיא מרוצה. אתה יודע שכל הבלגן שהוא עושה זה כדי להראות שליטה", אמר בידענות.
"כן, אבל לי מספיק זכר אלפא אחד בבית", אמרתי והנדתי לכיוונה של החמודה שיצאה בדיוק לחצר. אהוד חייך נתן לי טפיחה על הגב וחזר לעיסוקו על המנגל.
הבשרים מוכנים, הורדתי אותם מהאש. והכלב שמתרגש מהריח מסתובב סביבי כל הזמן, מכשכש בזנב, נובח נביחות קטנות וקופץ לי על הרגליים. "טוב, טוב, אני אתן לך משהו. תן קודם לשים את האוכל על השולחן".
כולם מתיישבים, הצחוקים רצים, ואני זורק לו נתחים של עוף לריצפה. סיימתי לאכול ונשענתי אחורה על הכסא. ברוב חוצפתו העכברוש הקטן קופץ עלי מתיישב לי על הברכיים ומתחיל ללקק לי את הפנים, תוך כדי ציוצים-נביחות וריחרוחים.
"ידעתי שאתה תהיה אבא טוב"
החמודה, שישבה לידי, הרגיעה אותו קצת בליטוף. וכשיד אחת עליו ויד אחת על הירך שלי היא אמרה בחיבה "ידעתי שאתה תהיה אבא טוב" ונשקה לי באהבה.
הסתכלתי עליה. "ידעתי שזה מבחן. אבל להגנתי יאמר שאם את רוצה ילדים, בעתיד, כמובן בעתיד, אני מוכן לקחת עליהם אחריות בגיל חמש מינימום, בעדיפות ליותר גדולים. ואחרי שכבר חינכת אותם שאסור להם לאכול לי את הנעליים! אחרת, אני בונה להם מלונה בחוץ".
"כן כן, אל תשכח מי הזכר אלפא בבית הזה", אמרה וקרצה לי.
האימייל של א.
לפנייה לכתב/ת 
