הבא בתור הוא מה

מי שהגיע ברביעי האחרון ל"בלקוני" בנחלת בנימין, אולי לא ידע למה לצפות: במודעות נכתב שמדובר ב-"MEMO", מיצג רב תחומי של מוזיקה, אימג'ים וכיוצא בזה. אבל למעשה, קרה שם משהו אחר, חזק, מעורר צמרמורת, אם תרצו היסטורי.MEMO היא יצירה של אהד פישוף, אמן רב תחומי, שמורכבת מעבודות של 11 אמני מיצבים: ישי אדר, גיא בר אמוץ, איה בן רון, "בני המה", יואב אפרתי, אהד פישוף, מיכל הלפמן, סיגלית לנדאו, אורי ליכטיק, אורי קצנשטיין ונועה צוק. היצירה תעלה לבמה גם הערב (א') במסגרת אירועי ארט טי אל וי.

ישי אדר הגדיר את היצירה כ"עולם הרמוני של אדום, שחור, קיטש, יופי ואופל". זה התחיל עם קצנשטיין שישב צמוד לתקרה ושר שיר טווין פיקסי מצמרר, המשיך בקטע תופים פלוס מיצג וידאו, ואז זה קרה. אהד פישוף וישי אדר עלו לבמה ביחד, אחרי 15 שנה, כמו בימים הטובים, הראשונים, הפרועים של נושאי המגבעת. השניים ביצעו ארבעה שירים חדשים ונתנו גרסה עדכנית ל"האלוהים שלי עייף". כמה עשרות חובבי אמנות הצטופפו, חלקם הניעו מעט את גופם, אולי הם לא הפנימו את שמתרחש.

קצנשטיין, כמו בובת חוטים (צילומים: דפנה טלמון)

ההופעה היתה כמו מכת חשמל: קלידיו המוטרפים והחלומיים של אדר נעו בקצבים משתנים, בתוספת שירתו המוכרת, שופעת הכריזמה, וריקודיו הסמי רובוטיים של פישוף. אם תרצו, זה חצי איחוד. אם תרצו זה איחוד של חצי המגבעות. השם החדש של ההרכב הוא "בני המה".

לפי אדר, מה שקרה הוא כדלקמן: "קצנשטיין תקוע על המדף שלו כמו בובת חוטים נטושה בחלון ראווה של חנות צעצועים במכירת חיסול. אורי ליכטיק עושה צעד אבולוציוני ומתחיל להזיז את הגפיים ואז אנחנו באים ונעמדים כמו ההומו ספיינס. כולנו יוצרים ביחד עולם אינטגרלי, שאני מניח ובטוח שיוצר חוויה שהיא אולי כמו כניסה לתוך סרט סתום ולא מובן למשך כשעה".

ישי אדר בן ה-38 הוא כבר אב לשלושה. בשנים האחרונות צמצם את עיסוקיו לחינוך אנתרופוסופי, גננות אורגנית ומוזיקה. הוא התעסק קצת בסאונד ומוזיקה לקולנוע בסרטים כמו "בופור" ו"שנת האפס". עכשיו, בשאיפה, "בני המה" יתפסו יותר יותר זמן ואנרגיות במרחב שלו.

מה זה השם הזה "בני המה"?

"האמת שאין לו פירוש, זה שם שבא לאהד פישוף בחלום, ממש כמו בתנ"ך. הוא חלם שהוא מגיע לערב של הופעות. הוא הגיע לבמה ודיבר עם המפיקה הראשית, שהיה לה ביד דף עם לו"ז של הופעות. הוא שאל אותה אם מבטלים אותנו. היא אמרה לו שכן, ואז הוא התעורר, אבל מיד הבין שהוא צריך לחזור לחלום, והוא חזר בדיוק לדף שהמפיקה החזיקה ושם היה כתוב "בני המה".

פישוף. השם בא בחלום כמו בתנ"ך

ואיך בכלל זה התחיל?

"אני ואהד חברים ותיקים וטובים. לפני שנה וחצי התחלנו לפלרטט עם הרעיון. זה התחיל כפנטזיה ולאט לאט לבש צורה, פנטזיה צריכה הרי חיזוקים מהמציאות. היה איזה ערב שגיא בכר ארגן במועדון ברזילי, ומצאנו את עצמנו מתכוננים אליו ומתחילים לעבוד על חומר חדש".

ומה זה אומר בשבילך פתאום לחזור למוזיקת פופ?

"בני המה הם החתונה המאוחרת והמתקנת שלי עם תעשיית המוזיקה, עולם הבמה ושירי הפופ. יש שם את כל מה שאני אוהב. אהד פישוף הוא ההוגה והיוצר ואנחנו שותפים כה ותיקים, שאנחנו שואבים אחד מהשני כל כך הרבה".

אז מה התכניות, להישאר עם MEMO ומה הלאה?

"MEMO תציג כחודש ויש לה שתי גירסאות, גרסה חיה וגרסת תצוגה של תערוכה. הגרסה החיה כוללת את העבודות של אורי ליכטיק, אורי קצנשטיין ו"בני המה". גרסת התצוגה תרוץ כחודש לאחר מכן ובה ישארו עבודות הוידאו והעבודות הפלסטיות. בשלב זה, אנחנו כ"בני המה" גילינו את הבית החם והמתאים ביותר לצרכים שלנו.

"אני לא נוהג לחשוב על משמעויות של דברים שאני עושה. אולי רק בדיעבד. כרגע בני המה מרגישים כמו עוד חלק תוסס בעולם המוזר והחשוך הזה שאהד בנה ב-MEMO. ברור שתהיה לזה המשכיות, יש לנו חומרים עבור שני דיסקים, אבל אנחנו לא ממהרים. תעשיית המוזיקה מאוד השתנתה, ואני מאמין שנמשיך לרוץ במסגרות שיתאימו לנו על הבמה. אני ואהד כבר יצרנו מסורת של עבודה שבועית ומבחינתי בני המה ממשיכים עד הפנסיה".

פעם הייתם פרועים, כועסים ובועטים. מה הזמן עשה לכם בעצם מבחינה אמנותית?

"אני לא יודע לומר. הרגשיות של לפני עשרים שנה (ולא להאמין שזה הזמן שעבר) והיום שונה

. אני לפחות הרבה פחות שונא, אבל הרבה יותר כועס. אני פשוט מכיל יותר את הכעס שלי ולא חולק אותו עם הכלל בקלות כזאת. אבל תאמין לי שאני כל כך כועס, כל כך...".

מה ההבדל בעיניך בין לתת הופעה מוזיקלית נטו, במקום מרווח, לבין לתת אותה בחלל סגור, שהוא חלק מחלל גדול יותר?

"אני מאד אוהב להיות חלק מדברים גדולים ומורכבים. זה קשה מבחינה תפעולית ותמיד כרוך בלא מעט סבל הפקתי, אבל התוצאה האמנותית תמיד מפרה ומאתגרת. כשאנשים רואים אותנו במסגרת של MEMO, זה הרבה יותר רגוע עבורי. אין את האגו טריפ המינימלי של הופעה של "בני המה". כאן אני חלק מישות כמעט אורגנית שנקראת MEMO וכשההופעה נגמרת אני יורד ומתהלך בין הקהל כאילו כלום לא קרה. אני לא אובייקט יחיד בפוזה של רוקנ'רול עם כל השיק של מאחורי הקלעים. זה יותר כמו להיות ליצן או לוליין בקרקס נודד".

ואיך ההרגשה לחזור שוב לבמה?

"מדהימה. בגלגול הראשון קצת סבלתי. עכשיו, חוץ מזה שכואבות לי הידיים כשאני מנגן (אני סובל מבעיות בידיים), אני מתמלא על הבמה כמו שצריך. גם קיבלנו תגובות לוהטות, מסתבר שאנחנו מאד אהודים וקליטים. הפופ שבנו עדיין בחיים. חזרנו".

במובן מסוים, זה קאמבק של חצי המגבעות, לא?

ואתה מצפה שהמעריצים של המגבעות גם יתקמבקו אתכם?

"הפניה שלנו היא לכווווולם. טבעי שמי שמכיר והכיר אותנו יבוא קודם, אבל מבחינתנו, זו רק ההתחלה. אני מקווה שנגיע לקהל רחב ככל האפשר".

מה אתה יכול לספר על החומרים החדשים שלכם?

"אני ופישוף עובדים בעיניים עצומות ובחלימה. יש חלוקה מאד ברורה: הוא האחראי הבלעדי למילים, כי זה משהו שאני פשוט לא מתעסק בו ולא מתכוון לעסוק בו. על המוזיקה אנחנו דוגרים ביחד, כמו שתי שכנות בלול. כל קטע שלנו מתחיל ברעיון ראשוני של שנינו, ואחר כך אנחנו מתחילים להלביש על זה שכבות.

"בדרך כלל הקטעים מתחילים כאינסטרומנטליים ובהדרגה לובשים מילים. יש גם דוגמאות אחרות כמובן. אנחנו לא כותבים במובן האולד פשן. אנחנו יוצרים את זה מחתיכות של ליינים וסאונדים".

אי אפשר להתכחש שחלק מהחומרים החדשים הזכירו חומרים ישנים של המגבעות מהקסטה דווקא, שירים כמו "יום הולדת" ו"ביקור בהר".

"ברור שזה לא מקרי. בהתחלה אפילו הגדרנו את "בני המה" כהמשך למה שנעצר ב"הבא בתור הוא כלום", רק בלי להיות נושאי המגבעת. וגם עשינו את "האלוהים שלי עייף", כי חיפשנו שיר מהרפרטואר הישן שאנחנו עדיין מחזיקים רגשית ושמתאים לאיך שאנחנו נשמעים היום. אולי נבצע עוד כמה כאלה בהמשך. יש עוד מועמד אחד או שניים".