סקירת משחק: The Force Unleashed
כבר ראינו משחקים בסדרת מלחמת הכוכבים, אבל לא כזה: קבלו את The Force Unleashed, גירסת טרנטינו לאופרת החלל "מלחמת הכוכבים"
באמצע השלב הראשון ב-The Force Unleashed בסדרת "מלחמת הכוכבים" המיועד לקונסולות הדור הבא וגם לקונסולות הישנות יותר כמו ה-Playstation 2 (אנחנו בדקנו את גירסת ה-Playstation 3), הודיע הבן שלי ש"זה מגניב", ואז פנה למסך ונהם "מי עוד רוצה להתעסק איתי?". למרות שהילד בן 5, הבנתי בדיוק על מה הוא מדבר.
The Force Unleashed הוא עוד משחק מבית היוצר של ג'ורג' לוקאס ומכונת המזומנים שלו, סדרת "מלחמת הכוכבים." אבל יש לו טוויסט. כבר היו משחקים שהציבו אותך בעמדת האיש הרע ביקום של מלחמת הכוכבים, אבל לא ככה - המשחק מרגיש כמו
גירסת קוונטין טרנטינו או ג'ון וו לאופרת החלל. אקשן מטורף על ספידים, וגישת "אל תקחו שבויים."
הסיפור הולך ככה: דארת' ויידר, הג'דיי הכי רע, הכי מפחיד והכי מתנשף ביקום, מגלה במסגרת מבצע חיסול של כוחות המורדים ילד בעל "כוח" מרשים. למי שלא ראה את הסרטים - ה"כוח" הוא סוג של חיבור רוחני ליקום, שמאפשר לך לעשות המון דברים מגניבים, כמו להזיז דברים באמצעות המחשבה, לקפוץ מאוד גבוה וכו.'
ויידר מגדל את הילד, והופך אותו למכונת חיסול קטלנית. כשהילד מספיק גדול, הוא נשלח לחסל את שאריות הג'דיי הטובים שנותרו ביקום. מכיוון שקיומו הוא סוד, עליו להרוג כל מה שזז, כולל אנשים מהמתרס שלו.
רשיון להרוג
כל זה אומר, שלשחקן יש רשיון להרוג א-לה ג'יימס בונד. במקום צעצועים טכנולוגיים יש לו את הלייטסייבר, חרב האור המגניבה של הג'דיי, ואת הכוח. באופן מפתיע חרב האור היא הנשק הפחות-משמעותי: רוב הזמן תהיו עסוקים בהרמת חפצים ובשימוש
בהם לגרימת המון נזק.
מי ששיחק ב-Half Life 2 יזהה את העיקרון המנחה מרובה הכבידה שם: אפשר להשתמש בכל חפץ כנשק. תפוס ארגז תחמושת, השלך אותו בפראות על חבורת חיילים מתקרבת, וצפה בהם עפים כתוצאה מהפיצוץ. התוצאה: הדמות שלך מחסלת המוני יריבים בקלות ובשלל טכניקות ואמצעים. מנוע המשחק מספק לאומללים אינטליגנציה לא רעה, והם נוטים לנסות ולהיאחז בדברים או להימלט, מה שרק תורם לאמינות ולכיף. תענוג להיות האיש הרע.
יש לא מעט דברים רעים לומר על המשחק. הגרפיקה בזמן האקשן משובחת, אבל מאכזבת בסצינות הקולנועיות, והדמויות נעות כאילו מישהו נעץ מקל בעכוזן. מנגנון נעילה אוטומטית מוצלח על אויבים היה מסייע, ובהיעדרו האקשן הופך לא פעם מבולבל ומסורבל מדי. ועוד כהנה וכהנה. אבל הקיטורים האלה חסרי משמעות - בשורה התחתונה המשחק גורם לאדרנלין לפמפם בעורקים, ולחיוך טיפשי להתפשט על הפנים. פשוט כיף לשחק אותו. וזה - בטח אם אנחנו בעד הצד האפל והמהיר של הכוח - מה שקובע.
לפנייה לכתב/ת 
