הבורסה תיסגר? בסרט הזה כבר היינו
לפני 25 שנה נסגרה הבורסה לשבועיים - כדי להציל את הבנקים מהתמוטטות בשיא משבר ויסות מניות הבנקים. המשק עמד בפני קריסה בשל תאוות בצע והפקרות בשוק ההון. והיום?
השד הפיננסי שפרץ מהבקבוק האמריקני לא הפתיע את מי שזוכר איך ירד עלינו לפתע שד דומה לפני 25 שנה בדיוק. צונאמי עולמי הוא לא עשה, אבל כמעט כל ישראלי שהיה מעט כסף בכיסו נפגע ממנו. "בועת המניות הבנקאיות" שכמעט הרסה את המשק, לא היתה שונה מ"בועת המשכנתאות והנדל"ן". תעשיית האשליות של שווקי ההון היא אופרת-סבון שחורה בלי צלילי האופרה. בועות מתנפחות ומתנפצות, והסוף תמיד טרגדיה.
המאפיינים והשחקנים שמזעזעים כיום את וול-סטריט גרמו ל"יום הכיפורים של הבנקים" ב-6 באוקטובר 1983, בדיוק עשור לאחר יום הכיפורים הצבאי. המניות הכי טובות בשוק, 90% מהבורסה, שהיו למכשיר החיסכון הלאומי, קרסו באחת. המפולת הותירה משקיעים מחוסרי בית אחרי שמכרו דירה כדי לקנות וילה. לממשלה ולבנק ישראל היו זמן וכלים להציל אותם, לו הפנימו את הכתובת על הקיר ולא נרדמו בשמירה.
הממשלה נחלצה להציל את הבנקים, ובעצם את עם ישראל כולו. הבורסה נסגרה לשבועיים כדי למנוע מהציבור החרד מכירת חיסול של מניות שאיימה לגרום לקריסת המשק, וכדי לתכנן את שיקום הבנקים בתוכנית שעלתה למשק 7 מיליארד דולר. הבנקים הולאמו כדי לכפר על מחדלי הממשלה שאיפשרו את המשבר. זנב המשבר עדיין מכשכש. בנק לאומי הוא האחרון שטרם הופרט. אהוד אולמרט נחשד במעורבות לטובת מיליארדר ידיד שהתחרה על רכישתו. אגב, מנכ"ל לאומי גליה מאור שהיתה המפקחת על הבנקים בשיא המשבר, יצאה ממנו בשן ועין בגלל שהיתה חדשה בתפקיד.
הבנקאים "פעלו במתכוון להונות את המשקיעים"
משבר 83' נגרם בגלל ויסות מניות הבנקים. ויסות בעגת המסחר הבורסאי הוא תרגיל לא מזיק להגנת שער המניות, בתנאי שנעשה תחת בקרה אחראית. בנק הפועלים הכניס אותו לבורסה בתל אביב באמצע שנות ה-70. הבנק המליץ לרכוש את מניותיו כדי להגדיל את הונו הסחיר, אבל רכש במקביל חלק מהמניות לעורר רושם של ביקושים שהעלו את השער. הבנקים המתחרים הלכו בעקבותיו ועם האוכל באו התיאבון והחמדנות.
הביקושים המלאכותיים הזניקו את השערים והפכו את המניות לאפיק השקעה מרתק. השוק התפתח כשהבנקים החלו למכור את המניות גם באשראי כדי לעשות רווח כפול. תרגיל הוויסות הוצנע בתשקיפים ובדו"חות בלשון שהסתירה מרוב הציבור את משמעותו האמיתית. בפועל, המהלכים גבלו בעבירות פליליות. רושם ההכשר לכאורה שניתן למשחק נבע מעצימת עין של הרשויות, עד שהגולם קם על יוצרו.
שבעה בנקים שיחקו בכספי הציבור. הבעלות על רוב הגדולים לא היתה פרטית. לאומי נשלט בידי גוף של ההסתדרות הציונית. הפועלים היה שלוחה של חברת העובדים ההסתדרותית. המזרחי היה חלק מהמפד"ל. דיסקונט של משפחת רקנאטי, נגרר למשחק על כורחו. רק הבינלאומי של אדמונד ספרא נשאר בחוץ וניצל. הבעלים של האחרים, שלא התמצאו בבנקאות, הפקירו את הזירה למנהלים.
אחרי התפקעות הבועה הבנקאים הודחו והועמדו לדין פלילי. בית המשפט העליון קבע ש"הם פעלו באורח שיטתי ובמתכוון להונות את המשקיעים ולמנוע מהם מידע נכון ומלא בדבר הסיכונים הכרוכים בוויסות. הם הביאו את שערי המניות לממדים מלאכותיים ובכך יצרו תלות מוחלטת של רמת השערים בהמשך פעולות הוויסות".
עוד אמרו השופטים כי "הם היו מודעים לכך שמתרחב הנתק בין שערי המניות לערכן הכלכלי, וכפועל יוצא עולה הצורך בגידול האמצעים הכספיים שהבנקים צריכים לגייס למימון הוויסות. תופעה זו לא יכולה להתמיד עד אין סוף, מבלי לחשוף את הבנקים להפסדים אדירים".
החגיגה השתלבה בכלכלה המופקרת של ממשלת בגין
הבנקאים לא חגגו בחלל ריק. החגיגה השתלבה בכלכלה המופקרת שהתפתחה בעקבות המהפך הפוליטי בבחירות 1977. שמחה ארליך מנהיג הפלג הליברלי בליכוד ושר האוצר בממשלת בגין, שיחק את המשיח הכלכלי שיגשים בעזרת השוק החופשי את סיסמת הבחירות "להיטיב עם העם". לראשונה הותר לאזרחי ישראל לרכוש ולהחזיק 3,000 דולר לנפש, בניגוד לפיקוח הדרקוני על המט"ח והיד הקפוצה של ממשלות העבודה. ארליך התכוון לשגשוג כלכלי אבל המחירים התייקרו והאינפלציה עלתה ל-46%.
תוך שנתיים הפכה עליית יוקר המחיה ליום-יומית והאינפלציה לתלת-ספרתית. הממשלה נדרשה לקצץ בתקציב. השרים התנגדו והציעו לבטל את הסובסידיות למזון. הציבור נתפס לבהלת קניות, ומוצרי היסוד התייקרו ב-50%. החל גל תביעות להעלאות שכר ופרצו שביתות. ארליך הוחלף ביגאל הורביץ שנכנס ללשכת השר עם קריאתו ההיסטורית לשרים פורקי עול המשמעת התקציבית, "משוגעים רדו מהגג".
הורביץ לא החזיק מעמד אפילו שנה. לא עזר לו גיור המטבע. שקל תמורת לירות. ערב בחירות 1981 האינפלציה זינקה ל-133%. יורם ארידור, שר האוצר החדש, היה היפוכו של "יגאל אין לי", הכינוי שדבק בהורביץ. ארידור הבטיח "כלכלה נכונה". הוא הפחית את המסים על מכשירי החשמל והנהיג את הטלוויזיה הצבעונית, אחרי 13 שנים בשחור-לבן. 50 אלף מקלטים נמכרו בראשית "ימי ארידור העליזים", כפי שנרשמו בפולקלור.
"אל תפריע לנו לעשות כסף"
אבל החגיגות רק החישו את קצב האינפלציה. מלחמת לבנון ופרישת בגין מהשלטון, לא היטיבו עם המשק. ארידור הציע פטנט לבלימת האינפלציה: להצמיד את השכר והמחירים לדולר, ולהמיר את הדפסת הכסף האינפלציוני בקיצוץ התקציב. ראשי האוצר ובנק ישראל התנגדו. אחד מהם טרפד את תכנית ה"דולריזציה" בהדלפתה ל"ידיעות אחרונות".שרי הממשלה החדשה של יצחק שמיר שהבטיחו לתמוך בתכנית חזרו בהם. היא נקברה יחד עם הקריירה הפוליטית של ארידור. הציבור חשש שהאוצר יגיב על גניזת התכנית בפיחות גדול. פרצה בהלת קניות של דולרים. המימון הושג במכירה המונית של מניות הבנקים. כמות הכסף הפתאומית שנדרשה לפדיון היתה מעבר לאמצעים שבכוחם לגייס. הוויסות פשט את הרגל וכמעט גרר אחריו את הבנקים. רגע לפני המפולת התערבה הממשלה וסגרה את הבורסה.
איפה היו הממשלה ובנק ישראל? מעלליהם נחשפו אחרי 3 שנים בדו"ח ועדת בייסקי שחקרה את תעלולי הוויסות. המשבר החל לעשות כותרות כשהיה מאוחר מדי. התקשורת הכלכלית היתה בחיתוליה לעומתה היום. הרשויות ניסו להרדים את ועדת הכספים. דן תיכון המודאג התריע על האסון המתקרב בשידור טלוויזיה וכמעט הוכה בידי נהג מונית שצרח עליו, "מה אתה מפריע לנו להרוויח כסף".
יו"ר הבורסה זעק - והאוצר שתק
דו"ח בייסקי כאילו נלקח מסיפורי חלם. הוא קבע כי השימוש במונח "ויסות" סייע לבנקים להציג פעילות לגיטימית, מאחר שלבורסה לא היו כלים שימנעו מהם לגלוש למניפולציות האסורות בחוק. בהעדר כללים נחסמת התערבות הרשויות נגדם. כבר ב-1978 התלונן אזרח ברשות ניירות ערך שהבנקים בעצם עבריינים. ברשות טענו כי לא נמצאו פעולות בניגוד לחוק וסגרו עניין.
בבנק ישראל הצטבר חומר נגד הבנקים שפעלו בניגוד להוראותיו כמו במכירת המניות באשראי. המפקח על הבנקים, עודד מסר, הזהיר אותם מיצירת הביקושים המלאכותיים, אבל הנגיד, ארנון גפני, לא שם רגל לעצור אותם. יו"ר הבורסה מאיר חת התקומם נגדם מ-1979 אבל ידיו היו קשורות. הוא רצה לאכוף על הבנקים את מרותו ולא היה יכול ללא הסכמתם. "בלי כללי ויסות הם פורצים כל גדר ועושים ככל העולה על רוחם", זעק חת והאוצר שתק.
ב-1980 תפח שווי המניות בשוק ל-2.6 מיליארד דולר לעומת 600 מיליון דולר ב-1976. ב-1981 זכו המניות ב"נזילות מוחלטת". המשקיעים יכלו לממש אותן בכל עת ללא הפסד. האוצר הוסיף שמן על המדורה במתן פטור ממס על הוצאות האשראי לרכישת המניות בנוסף לפטור הקיים לרווחים. התשואה הריאלית זינקה ל-33% לעומת 7% במניות האחרות, והשווי הכולל עלה ל-3 מיליארד דולר.
"בחו"ל הם היו נכנסים לכלא"
ב-1982 קבלה מליאת הכנסת חוק האוסר שימוש במידע פנים במסחר בניירות ערך. ברגע האחרון, בלחץ איגוד הבנקים, נקבע שהאיסור חל רק על אנשים פרטיים ולא על הבנקים. בוועדת הכספים העיד ברוקר אורח על הטירוף שאחז בבורסה. "אילו עשיתי בחו"ל מה שעושים עמיתי בארץ הייתי צפוי למאסר". מאיר חת שוב הזהיר כי "המניפולציה לא תתחסל עד שלא תתפסו את שור הוויסות בקרניו". הבנקים התנגדו שם למגבלות שהציע.
1983 החלה עם תחרות של המניות החופשיות. החל גל מכירות של הבנקאיות. הבנקים חששו מבריחה המונית, וקנו את כל ההיצעים. שער המניות, הפלא ופלא, עלה. בייסקי קבע כי "מדיניות כזאת הופכת להימור מסוכן ומאיימת על הבנקים במשבר חמור, אם לא יוכלו לרכוש במחירים הגבוהים את הכמות שהציבור מבקש למכור". זו היתה חכמה לאחר מעשה. בינתיים שווי המניות קפץ ל-6 מיליארד דולר.
הבנקים התקשו לגייס אמצעים נוספים לרכישת המניות עוד בראשית השנה. בנק ישראל הסתייג מהוויסות בסירובו להקל את מגבלות האשראי לבנקים. הם פנו לחו"ל לגייס את האשראי החסר בהון זר, אולם המרת הדולרים לשקלים הגבירה את האינפלציה. האוצר פתח לציבור אפיק השקעה עתיר תשואה לספיגת הכסף בפיקדונות מט"ח תחרותיים לבנקאיות. הבנקים חששו לעורם ודרשו לסגור אותו. האוצר החל להתעשת וסירב.
בבנק ישראל התחלפה הצמרת אבל האישים החדשים, הנגיד משה מנדלבאום והמפקחת על הבנקים גליה מאור, הודיעו כי לא ישנו את מדיניות אי ההתערבות בוויסות בטענה ש"כל טיפול שלהם בניגוד לקודמיהם יביא למשבר". ארידור שיגר משלחת למנכ"ל בנק לאומי ארנסט יפת במאמץ אחרון לשכנע אותו לסגת מהוויסות ולמנוע את המשבר. יפת הצביע על הדלת וביקש מהשליחים לעזור את החדר.
ארידור מינה ועדה סודית להצלת הבנקים. החברים המליצו להפסיק את הוויסות ולהגביל את הנפקת הבנקאיות למשך שנה, אבל נבהלו מעצמם או מהבנקים ולא חתמו על הדו"ח. הבנקים מצדם דחו הצעת של האוצר לרשת ביטחון. הקופה מתייבשת והם העמידו פנים עד לרגע האחרון, שהעסקים כרגיל. כך הגיע על ארבע ל"אוקטובר השחור".
בראשית החודש ניצבו הבנקים מול שוקת שבורה, עם בריחת הציבור מהבנקאיות לדולר. הם התחננו לשווא לאשראי זול. האוצר שוב דחה אותם. הנגיד דרש התחייבות להפסיק את הוויסות, אבל אחר את הרכבת. גליה מאור דיווחה לוועדה המייעצת של הבנק ש"הבנקים נקלעו לדרך ללא מוצא".
המדינה הצילה את כולם
הם ניצלו על פי התהום הודות לספין של יו"ר הוועדה, אברהם שפירא, תעשיין השטיחים ו"מנכ"ל המדינה", על פי עוצמתו הפוליטית. שפירא הבהיל את ארידור בשמועה על משיכות של עשרות מיליוני דולרים ביום אחד. השר פחד שבקצב הזה הן יגיעו למיליארד בחודש וירוקנו את יתרות המט"ח של המדינה. הוא הורה על סגירת הבורסה, ובשבועיים הבאים גיבשו ראשי האוצר ובנק ישראל את ההסדר להצלת המניות והבנקים.הממשלה הבטיחה ערבות מדינה לערך המניות האחרון למי שיסכימו להפוך אותן לאגרות חוב שייפדו כעבור 5 שנים. פדיון מיידי יפסיד שליש מערכן. השליטה בבנקים עברה לחברה ממשלתית. ועדת הכספים נדרשה לאשר את החבילה. דן תיכון זוכר שבכירים באוצר ובנק ישראל ניסו לטרפד אותה. הם טענו שהיא "רחבה מדי, מזיקה, ולא שווה את מחירה היקר, 7 מיליארד דולר". הם לחצו על חברי הוועדה להתנגד להצעת הממשלה.
"איימתי שאם לא יסתלקו אדאג לסלק אותם בכוח, כי לא יתכן שהממשלה תדבר בשני קולות. הם הלכו והחבילה אושרה", אומר תיכון. אחר כך הוביל עם מבקר המדינה מהלך שהסתיים בהקמת ועדת בייסקי ובהדחת הבנקאים. הנפשות הפועלות שגררו רגליים לא נענשו בגלל שהקדימו לפרוש. אבל מצב המשק רק החמיר. לפני פרסום דו"ח בייסקי קפצה האינפלציה מעל 300% ונדרשה תכנית חירום להצלת המשק. היא הולידה את השקל החדש במקום 1,000 השקלים של הורביץ, או 10 אלפים לירות מלפני מהפך 77'.
לא הרבה השתנה מאז
מה השתנה אצלנו אחרי חצי יובל? מהותית, לא הרבה, בגלל הדמיון המטריד בין הגורמים למשבר הבנקאיות למחוללי משבר הסאב-פריים. השתנו מותגי הסחורה בזירת האשליות הבורסאית. אבל מחיר ניירות הערך שוב מתנפח מעבר לערכם הכלכלי. גם יכולת המימוש של המנפיקים עדיין בסימן שאלה אם תפרוץ בהלת מכירות. אבל המנהלים עדיין מושכים משכורות ענק בלי קשר לביצועים העיסקיים. במשחק הזה המפולת אפשרית או בלתי נמנעת, ולא רק בארה"ב.תיכון טוען כי משבר 83' יכול לחזור אצלנו בשנים הקרובות. הפעם, בגלל אגרות חוב ממונפות במיליארדים. לדבריו אסור היה לאשר את הנפקתם בידי עשרות חברות קטנות בהעדר פיקוח ראוי. שר האוצר ונגיד בנק ישראל אמנם משדרים היום אופטימיות כמו קודמיהם. אבל מה יקרה אם המיתון העולמי יחלחל אלינו ביתר שאת והחברות ייקלעו למצוקת אשראי? עד כמה יוכלו להתמודד עם התוצאות קופות הגמל, קרנות הפנסיה והבנקים המושקעים במכשיר עתיר התשואות שנקרא אג"ח מסוג זבל?
משבר הוויסות היה טראומה מכוננת לכלכלת ישראל. לא מעט הודות לו טרם נסחפנו עד כה עד צוואר במשחק האמריקני. הטראומה ריסנה את המערכת הבנקאית ושכללה את החוק ושוק ההון. לא חלפו 10 שנים, והבנקים הגדולים ניסו לחזור לסורם. הם ניצלו את "בועת ההי-טק" ב-1993 לפיתוי לקוחותיהם באשראי זול ללא ערבויות לרכישת ניירות הערך שלהם והבטיחו כסף קל. פקיעת הבועה רוששה רבבות. הבנקים מחקו חובות במאות מיליוני שקלים ובלחץ הכנסת נדרשו להחזיר כסף למפסידים שהוכיחו איך עבדו עליהם.
הבנקים סיפקו לבייסקי סיבה טובה להתלונן שמתעלמים מהמלצותיו, וחקירת הוויסות היתה "ברכה לבטלה". הוא דיבר ערב רפורמת בכר שהופעלה באחור של 20 שנה. מצד שני, תעלול האשראי הזול מחייב אותנו להפנים ולשנן את משנתו של הפילוסוף הצרפתי וולטר, שההיסטוריה לא תמיד חוזרת על עצמה, אבל בני האדם כן.
לפנייה לכתב/ת 
