קחו אחריות והשתחררו מרגשי האשמה

בסיומו של יום עבודה ארוך ומעייף נכנסה לאה הביתה. כל הדרך באוטו חלמה על כוס קפה מרגיע ועיתון, אבל כשפתחה את הדלת לא הייתה מסוגלת אפילו לפלס דרך למטבח. ילקוט בית ספר, כדורסל, נעליים ושלל חפצים אחרים היו מפוזרים על הרצפה. אורי בן התשע שכב על הספה ובהה בטלוויזיה.

"איזה בטלן אתה‭,"‬ צעקה לאה בכעס על בנה. "איך אתה מרשה לעצמך להתנהג כך. ביקשתי ממך אלף פעמים להתחשב בי. גם אני עייפה ואין לי כוח‭."‬ אורי בקושי הרים את ראשו ומילמל: "כואב לי הראש‭."‬ נגיעה קלה במצחו העידה על חום גבוה. הרגשתה של לאה השתנתה באחת. "איך לא שמתי לב‭"?‬ נזפה בעצמה. "למה אני תמיד צועקת לפני שאני בודקת? איך יכולתי לפגוע בך כך‭"?‬ רגשי האשמה לא הניחו לה גם במשך כל השבוע שלאחר מכן.

למה אנחנו עושים את זה?

רגשי אשמה הם סוג של עונש שאנחנו מטילים על עצמנו ובאמצעותו חשים הקלה, גם אם רגעית בלבד. אבל ההקלה הרגעית הזו לא פותרת דבר, ואחריה שבים המועקה והכובד להשתלט. אז אם זה לא עוזר, למה אנחנו עושים את זה לעצמנו?

הציפיה להיות הורים מושלמים מייצרת רגשות אשמה (צילום: אינדקס אופן)

ההנחה הבסיסית היא שכשאנחנו חשים אשמה אנחנו בעצם מודים בפני עצמנו שלא נהגנו נכון, ובהודאה הזו יש מעין כפרה ותיקון. אלא שזו רק אשליה, שכן במקום לקחת אחריות אמיתית ולהתמקד בתיקון אמיתי ובלמידה של דרך התנהגות חדשה שבה לא נפגע בזולת, אנחנו מתמקדים בצורך שלנו בהקלה מיידית.

הפסיכולוגיה המודרנית, ששמה את הטיפול ההורי במרכז, הולידה את התפיסה שלפיה כל הקשיים, הטראומות וההפרעות שאנו חווים במהלך חיינו הם תוצאה ישירה של טיב הקשרים והיחסים שנרקמו בינינו לבין ההורים שלנו בילדות. אבל מעבר לדברים שחווינו בילדותנו, לרגשות אשמה בהורות יש סיבות נוספות, ובראשן הציפייה להיות הורים מושלמים, כאלה שלעולם אינם טועים, תמיד יודעים את התשובה הנכונה ותמיד פועלים נכון.

אלא שאין דבר כזה הורים מושלמים. טעויות ושגיאות הן בלתי נמנעות בהורות, ממש כמו בכל תחום אחר של החיים. אפשר ללמוד ולשכלל את הידע והכלים הקיימים בעולם על גידול ילדים ועל הדרך לספק את צורכיהם הפיזיים והרגשיים, ואפשר לשאוף להיות מודעים ובוגרים, אך כל אלה לא ימנעו מאיתנו לטעות, לאכזב ולהכאיב מדי פעם לילדינו. הטעויות והכישלונות הם בלתי נמנעים גם משום שקיים פער גדול מאוד בין הידיעה איך צריך לנהוג לבין האפשרות לנהוג כך בכל סיטואציה וסיטואציה. הנכונות להכיר בעובדה המצערת הזו היא הצעד הראשון בדרך לשחרור מרגשות האשמה.

הצעד הבא הוא הבנה עמוקה יותר של ההשפעה הקשה והמרעילה שיש לרגשות האשמה שלנו על ילדינו. הורה שמרגיש אשם מעביר את הרגש הזה לילדים, ובכך עומס על כתפיהם משא בלתי אפשרי וגם לא הוגן. על פניו אומנם נראה שהילדים רק מרוויחים מרגשות אשמה הוריים, שכן לרוב מתלווה אליהם גם צורך לפצות בנוסח: "אני נורא מצטער שצעקתי עליך, אז בוא נקנה לך עוד ממתק או משחק‭."‬ אלא שמיד אחרי ההבטחה לפיצוי בא ה"אבל" הגדול שהורס הכל: "אבל התפרצתי כי התעצבנתי על שלא הקשבת לי/שלא עשית מה שביקשתי‭."‬

המסר שמקבלים הילדים מה"אבל" הזה הוא שבעצם הם האשמים, הם אלו שגרמו לכעס של ההורה, ושההורה הוא בעצם קורבן חסר אונים של הילד. התנהגות כזו מולידה מנגנון של סחיטה רגשית ומניפולציות הדדיות, שבאות לידי ביטוי בין השאר במשפטים שאומרים הורים כמו "ממך לא ציפיתי להתנהגות כזאת‭,"‬ או "זה בסדר, תצאו ותבלו, אני כבר אסתדר‭,"‬ או במשפטים שאומרים ילדים כמו "אם היה אכפת לכם ממני לא הייתם יוצאים היום" או "בגלל שלא הייתם פה לעזור לי לא יכולתי להכין שיעורים‭."‬

לקיחת אחריות

בעיה נוספת עם רגשי אשמה היא שהם מתעסקים בעבר, בדברים שכבר התרחשו ולא ניתן לשנותם. ההתמקדות בדברים שלא ניתן לשנות מקבעת ומשחזרת את מה שהיה, במקום לאפשר למידה, הסקת מסקנות ובחירה בדרכים אחרות. וזהו בדיוק ההבדל המהותי בין רגשי אשמה ללקיחת אחריות: לקיחת אחריות לא מתעלמת מהחלק שלי בעוול שנגרם, אבל מתייחסת אליו לא מעמדה פאסיבית המבקשת לדוש ולהיתקע בעבר, אלא מעמדה אקטיבית המבקשת ללמוד ממנו מה אפשר לעשות אחרת בפעם הבאה.

כשאנחנו ההורים לוקחים אחריות ולא מתעסקים ברגשי אשמה, אנחנו מלמדים גם את הילדים שכשדברים לא מתנהלים באופן אידיאלי, או כשבלי כוונה גרמנו עוול או פגיעה באחר, במקום להרגיש קורבן של הנסיבות, אנחנו תמיד יכולים ללמוד שיעור בונה ומחזק. לקיחת אחריות משמעה התבוננות בחלק שלי בעוול שנעשה מתוך אמונה שאפשר, אם רוצים, ללמוד ולעשות אחרת בפעם הבאה.

כשלוקחים אחריות ולא מתעסקים ברגשי אשמה משמיטים לחלוטין את ה"אבל" ממשפט ההתנצלות. "אני מתנצלת שצעקתי" וזהו! בלי לקשור בין התגובה שלנו להתנהגות של הילד ובלי להטיל אשמה על אחרים. אני לוקחת אחריות על ההתנהגות הפוגעת שלי, לא משליכה אותה על הילד ולא מנסה להעביר אליו את האשמה. בשלב מאוחר יותר תוכלו לחזור למה שקרה ולהראות לילד בדרך שאינה מאשימה ושופטת את החלק שלו בהתרחשויות.

תחושת הקלה

כשהורה באמת משחרר אשמה ומפסיק לפעול מתוכה, נכנס אוויר חדש ורענן למשפחה. גם ההורים וגם הילדים חשים הקלה גדולה ותחושת עוצמה ויכולת. שחרור מאשמה ולקיחת אחריות על ידי ההורים ישמשו גם דוגמה לילד, שילמד איך עושים זאת. שהרי אחריות היא לא משהו שנותנים, מטילים או כופים, אלא משהו שלוקחים, מתוך כוונה ונכונות, וכשהילד יראה שהוריו עושים זאת בעצמם, זה ידרבן אותו להתנהגות דומה.

כמודל, בראש ובראשונה חשוב שהורים יזהו באילו מצבים ונסיבות הם חשים אשמה וישאלו את עצמם על מה באמת הם מרגישים אשמים. ניקח לדוגמה הורה שמאחר לאסוף את ילדו מבית הספר או מהגן. אם הוא פועל מתוך תחושת אשמה על כך שהוא אינו מבלה מספיק זמן עם הילד הוא יאמר לו: "מה אני יכול לעשות שאיחרתי, אני לא אשם שיש פקקים בדרך‭."‬ לעומת זאת, אם הוא פועל מתוך לקיחת אחריות, הוא יאמר: "אני מצטער שחיכית ושדאגת. כנראה לא תיכננתי נכון את הזמן. מחר אשתדל לצאת יותר מוקדם‭."‬ ההורה שלוקח אחריות יאמר זאת גם אם באמת היו פקקים בדרך, שכן מה שחשוב כאן זו לא המציאות האובייקטיבית אלא היחסים והתקשורת בין ההורה לילד בתוך המציאות הזו.

כשרוצים ללמד ילדים לקחת אחריות יש לעשות זאת מגיל צעיר ובהדרגתיות. צריך לבחון את התחומים שבהם אנו סומכים עליהם ושבהם אנחנו מוכנים לתת להם אחריות מלאה (כי אין דבר כזה "חצי אחריות‭.("‬ זה יכול להיות אחריות על בחירת הבגדים, על חלק מהטיפול בחתול או בכלב, על בחירת מתנה לחבר וגם על פגיעה ברגשות, משום שלקיחת אחריות חלה גם על עשייה חיובית וגם על טעויות. מכאן עולה הקשר שבין אחריות ובחירה לבין אחריות ועצמאות - שני דברים חשובים מאין כמוהם בחינוך ובגידול ילדים.

כשילדים מתבגרים נכנסים לשלב המאבק על עצמאותם, אם הם לא מורגלים בלקיחת אחריות יהיה להם קשה להבין שאם הם רוצים אישור ליציאות ולבילוי הם חייבים לקחת אחריות ולהודיע אם הם מאחרים.

• הכותבת היא מדריכה, מרצה ומנחה בכירה במכון אדלר . ‭‬