ללמוד יהדות כדי לדעת במה לא להאמין

כתלמיד מערכת החינוך הממלכתי למדתי יהדות הן בבית הספר היסודי והן בבית הספר התיכון. ראשית למדתי את התנ"ך. לימדונו את התורה ואת דברי הנביאים, את ספרי משלי וקהלת כמו גם את ספר דברי הימים. את התנ"ך לא למדו מורים אורתודוכסים ("דתיים") אלא מורים חופשיים שאהבו את התנ"ך עד מאוד כיצירה התרבותית והספרותית החשובה ביותר של העם היהודי.

בסיורים שהיינו עורכים בין בירושלים ובין במקומות אחרים בארץ, היינו נוטלים עמנו ספר תנ"ך כי איך אפשר לטייל בירושלים בפרט ובארץ בכלל ללא הספר הזה? איך למשל אפשר לסייר בגלבוע בלא להכיר את ספרי שמואל המתארים את הקרב האחרון של שאול שם ואת קינת דוד על נפילתו ונפילת בנו יהונתן? למדנו גם תורה שבעל-פה. את זה דווקא לימדנו מורה חובש כיפה שהיה קצין צנחנים במילואים, שהיה מעורה היטב בהוויה הישראלית ושחוש ההומור שלו יצא למרחקים. אהבנו את ההתפלפלויות שלו על התלמוד המפולפל כשלעצמו ולמרות שלא ממש ירדנו אז לרזי הרזים ולמשמעויות הנסתרות (אם בכלל) של הכתוב, בזכותו ובזכות פתיחותו אהבנו את הטקסט.

בשיעורי הספרות הכרנו את שלום עליכם וש"י עגנון, כמו גם את שיריו של יהודה עמיחי. למדנו את שירתו של ר' יהודה הלוי כמו גם את שירתה של דליה רביקוביץ. את כל אלה לא יכלנו להבין אלמלא הכרנו את התנ"ך והתרבות היהודית. וכי כיצד ניתן להבין את שירה המיוחד כל כך של דליה רביקוביץ' "חמדה" בלא להכיר את הפסוק: "חמדת ימים אותו קראת – זכר למעשה בראשית"?! כיצד ניתן להבין את שירו הנפלא של יהודה עמיחי: "שיר ליל שבת" שבו הוא כותב: "אבי התפלל ויכלו, הארץ וכל צבאם..." בלא להכיר את מילות קידוש ליל השבת?! בקצרה: למדנו, הכרנו ואהבנו את התרבות היהודית על כל גווניה, צורותיה ומקורותיה. לא אמונה רכשנו אלא דעת.

אלא שאחרי הדברים האלה קרה ללימודי התרבות היהודית בבתי הספר דבר רע מאוד. על כיסא שר החינוך והתרבות עלה אורתודוכס שלשיטתו וטעמו יהדות היא בראש ובראשונה עניין של אמונה ודת ולא של תרבות. לדידו, כמו גם לדידם של אורתודוכסים רבים, אין להפריד בין אמונה וקיום מצוות לבין הכרת הטקסטים של המקרא או התלמוד. וכך, בתוך פחות מעשור השתלטה התפיסה הזו של הנחלת האמונה ולא הנחלת התרבות. של הטפה ולא של חינוך. של נסיונות להחזרה בתשובה ולא הכרה של עולם עשיר ומלא בפתגמים, משלים, סיפורים, מוסר ואף הומור.

האנשים החופשיים, כמוני וכמו רבים מעם ישראל, התקוממו ובצדק נגד הנסיונות הנואלים האלה להחדיר אמונה ודרך חיים אורתודוכסית דתית באמצעות לימודי התרבות היהודית. וכך נתרחקנו אלה מאלה. דור שלם של בורים ועמי ארצות גידלנו כאן שאין להם מושג ולו קלוש מהי קריאת שמע או מה זו תפילת שמונה עשרה. מהם שמונה פרקים לרמב"ם ומהי שירת ציון של ר' יהודה הלוי או של שלום שבזי. שפתם דלה, ניביהם סתומים והשכלתם את תרבותם שלהם - מבישה.

מר לב לבייב, שאין לי ספק שבורות זו חרתה גם לו עד מאוד ביקש לעשות מעשה וללמד את בני ובנות ישראל יהדות. אלא שגם מר לבייב יהודי אורתודוכסי הוא, וגם הוא, להבנתו ולטעמו, כורך יחד בכפיפה אחת אמונה ותרבות. לא פלא איפוא ששוב נזעק משרד החינוך וביטל את תוכנית הלימודים שלו כי, שוב, לא אמונה אנו מבקשים להנחיל לילדינו אלא ידע.

אלא שבביטול התוכנית אין די. חובה על משרד החינוך להחזיר עטרה לישנה ולקיים בישראל את לימודי התרבות היהודית על כל גווניה וצורותיה. ישראלי רשאי שלא להאמין אבל צריך הוא לדעת במה אינו מאמין. מותר לאדם, שעה שמתו מוטל לפניו, שלא להלל, לקלס ולשבח את האל אבל צריך הוא לדעת שאלה הן מילות ה"קדיש" שהוא ממלמל בלי דעת על מה ולמה. אפשר ולטעמי אפילו רצוי לדחות מעליך נסיון של הנחת תפילין אם אינך מאמין, אבל כדאי מאוד לדעת מהם התפילין ומדוע נוצרו. ישראלי אינו יכול להרשות לעצמו שלא לדעת. כדי שירשה לעצמו שלא להאמין, חייב הוא לדעת.