גיטר הירו
רונית שחר למדה אצל אבא של חוה אלברשטיין, יהודה קיסר למד בעקבות פציעה בלונה פארק ודודי לוי וארז לב ארי נאלצו להסתפק בחיקוי זול של פנדר. מוזיקאים נזכרים בגיטרה הראשונה שלהם
לקראת פסטיבל "גיטרה במדבר" שייערך השבוע (מה-15 עד ה-17 באוקטובר), קיבצנו כמה מהמשתתפים הנכבדים כדי שיספרו לנו על הרגע הראשון שלהם עם כלי הנגינה הזה, שבלעדיו לא היה הרוקנ'רול, הגיטרה ששינתה את חייהם.
יהודה קיסר
אני הפצוע הראשון של הלונה פארק בתל אביב.
בגיל 14 הלכתי עם חברים למסלול מכוניות המרוץ, הקארטינג. ההוראות היו, שאם אתה נתקע בצמיגים שמסביב אל תקום מהמכונית. נתקעתי בגלגלים של קצה המסלול, לא שמעתי להוראות ויצאתי מהאוטו כדי לשחרר אותו ולהמשיך במסלול. בא רכב אחר ונתקע בי וכך ריסקתי את הרגל השמאלית. שכבתי באיכילוב שלושה ימים ושם התוודעתי לגיטרה הראשונה בחיי.
אבוטבול, שחר, לוי ודודו טסה. בזכות הגננת (צילום: רפי דלויה)
שמעתי חולה אחר מנגן במיטה לידי. כשנרדם, משכתי את הגיטרה אליי וניסיתי לנגן. אלה היו הצעדים הראשונים בנגינה. בדרך הביתה מבית החולים קנינו גיטרה. זו היתה מתנה נפלאה ששינתה את חיי. שכבתי שמונה חודשים בבית עם רגל מגובסת. החיים שלי עברו בישיבה ובשכיבה וכך גם הנגינה. אמא שלי מספרת, שהייתי מנגן בשכיבה עם הגיטרה והייתי מחבק אותה, גם כשישנתי.
אחרי ששמעתי ברדיו להקות רוק כמו לד זפלין, דיפ פרפל ואריק איינשטיין, ומצד שני אריס סאן ושירים עבריים, ביקשתי מאחותי הגדולה שתקנה תקליטים של סאן ושל לד זפלין. שמתי אותם על הפטיפון והתחלתי לחרוש כשאני מנסה להעתיק את הצלילים ששמעתי בפטיפון.
התחלתי ללכת להופעות של אריס סאן באופן קבוע ופעם אחת גם הקלטתי את ההופעה בטייפ ובאתי הביתה והתחלתי להתאמן. בפעם הבאה באתי להופעה עם הגיטרה שלי וכל מה ששמעתי, ניסיתי לנגן תוך כדי ההופעה. אנשים הסתכלו עליי ולא הבינו מי זה הילד בן ה- 15 שמנגן בהופעה. כל תו שלו ניסיתי לעשות, רואה מה הוא עושה והולך ומתאמן בבית. אריס סאן היה המורה שלי, בלי שידע שאני התלמיד שלו.
בשנות ה- 70 ליוויתי זמרים רבים ביניהם אהובה עוזרי ובעז שרעבי. בגלל ששמעתי הרבה רוק מחד והרבה אריס סאן מצד שני, כשהקמתי את "להקת העוד", התערבבו הצלילים ויצא סגנון וסאונד שלי. המושג "גיטרה מזרחית" נוצר מהערבוב הזה וזו היצירה החדשה שנוצרה בידי.
עד היום אני לא קורא תווים, ומנגן על פי שמיעה. כיום, אנשים שרוצים לדעת מה אני עושה באים אליי ומסתכלים איך אני מנגן, מצלמים אותי והולכים הביתה להתאמן.
רונית שחר
כשהייתי בת 4, ראיתי ושמעתי לראשונה גיטרה: הגיטרה של הגננת שלי. אני זוכרת שהוקסמתי ובגיל 10 ביקשתי ללמוד לנגן. למזלי, אמא שלי היתה ערה לצורך הזה, וככה בכיתה ה' קנו לי את הגיטרה הראשונה, שהיתה די פארשית.
למדתי אצל משה אלברשטיין (אבא של חוה) גיטרה קלאסית. אחרי שנה בערך, עברתי למורה אחרת וגם קנו לי גיטרה אחרת, די טובה, ספרדית. אבל השעורים היו מעיקים. אהבתי שירים ואהבתי לשיר והמוזיקה הקלאסית היתה לי נעימה, אבל היה חסר לי החיבור של הגיטרה לשירה.
ככה הגעתי למורה הבא, אלברטו, שלימד אותי כמה אקורדים וכך מצאתי את החיבור שהיה חסר: הגיטרה הפכה להיות פרטנרית, שעוזרת לי להביע את עצמי בשירה ומאוחר יותר גם בכתיבת שירים. אלברטו לימד אותי רק כמה חודשים ומשם למדתי לעוף לבד. נדמה לי שהסיבה שהשתפרתי בנגינה היא בגלל שניגנתי ה מ ו ן ופיתחתי טכניקה שהיא שלי ואפילו לא הייתי מודעת לה.
אלון אבוטבול
יום אחד, אי שם בשנות ה-70, אחי חזר הביתה מנואיבה עם גיטרה ביד. הוא למד מתייר לנגן את "Knocking On Heaven’s Door". אחר כך הוא קנה גיטרה משלו וכמעט כל ערב ישב עם החברים שלו, שניגנו שירים על חופש, שוויון, אהבה. אתם יודעים, אמצע שנות ה-70, היתה תמימות גדולה.
אני הכי רציתי להיות כמותם. מגודל שיער עם בגדים הודיים ואוירה קסומה של קטורת. אחי לימד אותי. בהתחלה Am Em ואז G וככה יצא שניגנתי בוב דילן, קאט סטיבנס, קרוסבי סטילס נאש ויאנג והביטלס עוד לפני ששמעתי את השירים. הדלת של חדר הילדות שלנו כוסתה כולה בדגמי גיטרה קטנים, שנגזרו מפרוספקטים של כלי זמר והיא הפכה צבעונית ומאוירת בעשרות גיטרות שונות ומשונות. זו היתה תקופה קסומה, שריח של לפני החופש היה בה.
את הגיטרה הראשונה שלי קבלתי לבר מצווה: ימאהה קלאסית שנמצאת איתי עד היום. מיקי הררי, הגיטריסט של "החברים של נטאשה", גדל איתי באותה שכונה וגם הוא לימד אותי קטע או שניים. ככה התגלגלתי לספרים של מתי כספי, חוה אלברשטיין ועוד.
את השניה קניתי לעצמי 10 שנים אחר כך, מהכסף שלי. באותה תקופה נפרדתי מהחברה שלי והייתי שבור לב. לא יודע איך, מצאתי את עצמי הולך ל"מרום" ובוחר Washborn שחורה, חצי נפח, נפלאה לבלוזים, סקסית בטירוף. גם היא הולכת איתי עד היום.
ואז נולדו לי ילדים ואת השלישית קבלתי מזוגתי, אחרי שבתי הרביעית מילי נולדה. ליגה אחרת. זו היתה הפתעה. נכנסתי לחדר השינה ועל המיטה המסודרת, עטופה בקייס שחור, נחה ימאהה אקוסטית יפהפיה. לא משהו שהייתי מרשה לעצמי.
על ידה היה פתק ובו היה רשום בכתב יד עגול וגדול: להולדת בתנו הרביעית.
כל שלוש הגיטרות שלי חבוטות, את כל אחת מהם אני אוהב אחרת. לפעמים אני בא אליהן ולפעמים הן מחכות. אבל תמיד יש להן פינה מרופדת אצלי בלב. ממש כמו נשים.
ארז לב ארי
כבר בגיל חמש היו גיטרות מפלסטיק הצעצוע האהוב עליי וכבר אז שמעתי פינק פלויד. דוד שלי, שהיה קרוב אליי, היה חובב רוק ואצלו שמעתי תקליטים והחלטתי ללמוד גיטרה קלאסית. בגיל עשר התחלתי ללמוד שיעורים פרטיים. אחרי שנה על גיטרה קלאסית, רציתי מאוד גיטרה חשמלית. גיל 12 קיבלתי מסבתא שלי גיטרה חשמלית. גיטרה אדומה, חיקוי זול של פנדר, פושטית לגמרי, ובכל זאת מתתי עליה. אחרי שנתיים כבר עברתי לפנדר אמיתית.
בגיל 15 הקמתי להקת רוק שניגנה חידושים של פינק פלויד ולד זפלין ואיתה המשכתי עד הצבא. בצבא הייתי צנחן בתקופת האינתיפאדה הראשונה ולא היה זמן לנגן. אחרי הצבא עברתי לתל אביב ומאז אני מנגן. מדי פעם תוקף אותי השיגעון לקנות גיטרה ישנה משנות ה 70. גיטרות חדשות אני לא קונה בכלל.
דודי לוי
נדלקתי על גיטרה בגיל 12 בזכות ידיד של אחותי שהיה מנגן קאט סטיבנס, ונורא התלהבתי. אירגנתי לי גיטרה לחודשיים מאיזה שכן ואחר כך קניתי את הגיטרה הראשונה שלי.
היינו חבורה של בני נוער מבית הספר "ישעיהו" בחולון. היינו שרופים על מוזיקה ובמיוחד על תיסלם ובנזין. היינו הולכים לכל ההופעות והבאלאנסים שלהם לפני. הקמנו להקה שקראנו לה "סיוט". הבעיה היתה שאף אחד מאיתנו לא ידע לנגן. הכנו גיטרות מקרטון והופענו איתם במסדר הבוקר בבית הספר. בסוף ההופעה קרענו אותם.
מדי פעם היינו מבריזים מבית הספר והולכים לראות גיטרות בתל אביב. אז נדלקתי על הגיטרה החשמלית הראשונה שלי. הלכתי עם אבא שלי לחנות "הליטון" ביפו וקנינו אותה. זו היתה גיטרה מסוג ג'רסון, לבנה עם פלסטיק שחור. היא היתה יפהפיה, בצורת הגיטרה של ג'ימי הנדריקס. אחר כך התברר לי שזה חיקוי זול של גיטרה פנדר סטראטוקסטר. הייתי יושב בחדר שעות ומנגן בה, היא היתה הגאווה שלי והאהבה הגדולה שלי, היא היתה כל עולמי. אבי קנה לי גם מגבר תוצרת ישראל, עם כפתורים צבעוניים.
הגיטרה הבאה שלי, בגיל 15, כבר היתה גיטרה אמיתית, אבא שלי קנה לי גיבסון SG. זה כבר היה הדבר האמיתי. לא להרבה ילדים בגיל הזה היתה גיטרה כזו. ילדים מכל חולון היו עולים לרגל לראות אותה. יש לי אותה עד היום.
עוד ב"גיטרה במדבר":
