צחוק בעבודה

דרור רפאל משתייך לקבוצה מצומצמת של אנשים ששמם מורכב משני שמות פרטיים. עוד משתייכים לקבוצה ארז טל (שהשיג את טל במשרד הפנים), הרב עובדיה יוסף, בועז יונה, רון שחר ו־וודי אלן. אם אתה משתייך לקבוצה זו אתה או מגניב מאוד או לא מגניב כלל. זה מדעי. דרור רפאל משתייך לחלק המגניב של הקבוצה.

הוא מגיע לפגישה שלנו על טוסטוס כמה ימים אחרי שחזר מטיול משפחתי בטורקיה עם אשתו ושני בניו, אופק (שש) ועינב (שנתיים וחצי). אנחנו נפגשים ב־9:15 בבוקר, חלקנו בקושי התעורר וחלקנו כבר הספיק להגיש תוכנית ברדיו. החלק שהספיק להגיש תוכנית עסוק מאוד בימים האחרונים בהרבה דברים בו־זמנית - הוא מגיש את השעשועון "חידון האשליות" בערוץ המוזיקה, ממנו שודרו כבר כ־20 תוכניות, הוא כותב טור אקטואליה אישי באתר וואלה!, מתכונן לעונה השנייה של "ראש בקיר" עם חברו שי גולדשטיין ועובד על עוד כמה פרויקטים במקביל.

ראש בקיר (צילום: דביר כחלון)

אם משתמע מכך שמדובר בוורקוהוליק מטורף, איש ביזנס ממולח וחסר פשרות, אתם טועים בגדול. במבט מקרוב מגלים איש מצחיק, הנראה תמים ומופתע מהתנהלותם השגרתית של החיים, ופליאה תמימה זו היא שמעניקה לו יכולת להסתכל מהצד על דברים ולראות אותם בזווית חדשה. בפגישה אחד על אחד הוא חף מציניות, אבל אפשר לראות אותה מציצה מתחת לשרוולו כמטפחת אף של גברת פולנייה.

הוא גדל ביהוד, בן להורים העוסקים בהוראה. אביו מורה להיסטוריה ותנ"ך ואמו, שהייתה מורה למתמטיקה, נפטרה מסרטן השד כשהיה בן 14. יש לו אחות גדולה ואח קטן. כשהוא מספר לי על זה הוא מתבדח ואומר שזה ממש טרגי, רק לא ברור מה יותר - לגדול ביהוד או המוות של אמו. טוב, אולי הוא בכל זאת קצת ציני.

איך התמודדת עם אובדן אמך בגיל כה צעיר?

"בעיקרון זה משהו שתמיד נותן פרופורציה. זה הפך אותי לאדיש כי דברים קורים, עוברים, כל מה שקורה במהלך החיים הופך להיות ננסי אחרי שעוברים דבר כזה".

איזה ילד היית?

"תלמיד די טוב שעושה את החיקויים של המורים בסופי שנה, די חביב המורים. ידעתי שאני רוצה לעבוד ברדיו, שמעתי את אברי גלעד וארז טל ברדיו, וזה היה מופלא בעיניי. הייתי חוזר מהלימודים, שומע 'סנדוויץ'' ויודע שאני רוצה גם".

ומה עשית בצבא?

"רציתי לעשות גל"צ, אבל אהוד ברק שהיה הרמטכ"ל סגר את זה ולא היו מיונים, אז שירתי בווינגייט בתפקיד יותר פקידותי: הייתי בשלישות בדואר, שזה אומר להוציא דואר מחשב שמוציא דפים, מתייק, רושם ושם בקלסר הנכון. היה כיף".

מה היה כיף בדיוק?

"הכרתי שם את אשתי. הייתי עם כל הבנות בשלישות".

מורה? באמת?

"כן, אני מאוד רוצה ללמד, זו העבודה הכי חשובה".

אז איך הגעת לרדיו?

"לימדתי תקשורת באיזושהי מכללה, התחלתי לשדר ברדיו הפיראטי ועשו מיונים ל־FM 88. התחלתי לשדר שם ואז נפתח הרדיו האזורי בתל אביב ועברתי לשם".

אני מרגישה שיש סיפור קצת יותר מעניין מאחורי זה.

"הייתי חוצפן. השגתי את הטלפון של רפי רשף והתקשרתי. ענתה לי אשתו ואמרה לי 'תשמע, אני לא יודעת, אבל מי שמטפל בזה הוא ראודור בנזימן" (כיום מנכ"ל חברת החדשות של ערוץ 10 - א.א). התקשרתי והוא הפנה אותי לשרית רוטשילד, מנהלת התוכניות. הם שמעו ואהבו. מיכל ניב סיפרה לי את זה. כשהתחלנו היו רק מרב מיכאלי, דורי בן זאב ואני בחצות עם תוכנית שידוכים. כל הדינוזאורים ואני עם 'בחסות החשכה'".

משמיע לילדים ישי לוי (צילום: דביר כחלון)

נהנית?

"ממש לא. זו היתה תוכנית שאסור לדבר בה, היו רק תיבות קוליות שאני משמיע ואומר 'אם אתה רוצה את הבחורה הזאת תתקשר למספר הבא' ושם שיר. אני זוכר שארז טל שמע את התוכנית ועקץ אותי - 'דבר פחות'. גם ככה לא היה מה להגיד".

אחרי שצבר קילומטראז' בשתיקה רדיופונית הכיר את שי גולדשטיין, שהגיע כטכנאי ובדיוק התחיל להגיש מוזיקה. בתחנה חיפשו תוכנית לילה חדשה והשניים הקליטו פיילוט.

איך ידעת שזה יעבוד?

"ידעתי שיכול להיות בינינו משהו, יש לי חוש לזוגיות, ככה גם הכרתי את אשתי. הוא הצחיק אותי, היה בא אליי לאולפן כשהייתי משדר מוזיקה ומפריע, זה היה לא מקובל. הצעתי לו לעשות פיילוט יחד, באופן מאוד טבעי פתחנו עיתונים ועשינו קטע על שביתת רשות הדואר. זה היה מאוד טבעי, לא חשבנו מה נעשה, פשוט כתבנו, נכנסנו לאולפן, שידרנו מוזיקה וקיבלנו את התוכנית של הלילה שנקראה 'שארית היום'".

אז איך הגעת ל"חידון האשליות" בערוץ המוזיקה?

"שי שטרן המפיק הגה את הרעיון לעשות תוכנית בידור בערוץ המוזיקה, כשהפורמט הבסיסי הוא של פאנל דמויות מצחיקות. ואז חשבנו לעשות מזה טוויסט ולהפוך לשעשועון, וחשבנו על אנשים שיתאימו ובסוף מצאנו שלושה שחקנים: ליאת הרלב ("רמזור"), יניב ביטון וגיא מסיקה. התעקשנו להביא אנשים מאוד איכותיים שאני מאוד אוהב אותם. הדבר שאני הכי נהנה לעשות זה לתת להם את הבמה, כי הדמויות שלהם מעולות".

אתה מנתח אחרי תוכנית מה עבד ומה לא?

"לא. אף פעם לא ניתחנו מה עשינו ומה היינו יכולים לעשות יותר טוב. מסכמים את זה בהיתה תוכנית טובה או לא טובה. זה התחיל קטן, תוכנית שלא יודעת מה היא רוצה מעצמה, וידענו שתוך חודשיים היא תתפוס כיוון".

אם יש תוכנית לא טובה אתה נושא את הבאסה כל היום?

"ממש לא. 'החלום של קסנדרה' הוא לא הסרט הכי טוב של וודי אלן, אבל הוא חלק ממכלול. אני מכיר בזה שכל מה שיוצא הוא חלק מהדבר, אי אפשר לקבל רק טוב, את חובקת גם את הדברים הלא טובים".

מי מהאורחים בתוכנית הצחיק אותך?

"שרית וינו־אלעד. ערן צור היה מדהים, גם עם דן תורן היה כיף. פעמיים פגשתי אותו ופעמיים אמרתי לו שנורא כיף להיות דן תורן. הוא נורא קול".

זוהי אולי התחנה היחידה בקריירה שלך שבה לא תיאלץ להתנצל על מה שאמרת עליו בשידור. אנשים נעלבים ממך?

"כשעושים סאטירה יש ביקורת ואנשים נעלבים. אני גם לא יכול להבין אנשים, בייחוד אמנים, שאומרים 'איך אמרת עליי דבר כזה?'. זה נראה לי מאוד מוזר. בתפיסה שלי כשאדם עולה על במה לקבל תשומת לב ויש מישהו שזורק עליו עגבנייה, זה חלק מהמשחק. יש כאלה שלא יכולים לשאת את זה שאמרנו משהו לא כל כך חיובי עליהם, זה נראה לי מוזר מאוד".

אבל אנשים נעלבים כשמבקרים אותם, אתה לא?

"לא. עם השנים הבנתי שאני חריג ולאחרונה אפילו התחלתי לחשוב שמשהו לא בסדר איתי. בתוכנית שלי בערוץ המוזיקה כל הזמן יורדים עליי וקוראים לי גולום, זה בסדר".

את הכתבה המלאה ניתן למצוא בגליון החדש של פנאי פלוס