הבית שלהם הוא מקום שממנו בורחים

אתמול בלילה, רגע לפני שהלכתי לישון, עברתי לבדוק מה עם הילדים. הרמתי מהרצפה את שובל השמיכה של הגדול, שמצליח איכשהו תמיד להסתבך איתה ולישון כשחצי ממנו לא מכוסה, והידקתי אותה סביב גופו. נתתי לו נשיקה על הלחי הרכה, והוא חייך חצי חיוך. השתהיתי לידו עוד רגע, מקווה שהנשיקה שלי שינתה לו את החלום, ועשתה אותו מתוק יותר.

הילדים של כולנו:

• המטרה: משפחה ובית לכל ילד בסיכון .
• ציון כהן חוזר "אל עצמו" .
• כמה אנשים צריך כדי להחליף אמא אחת?  
• צופית גרנט מבקרת במשפחת קלט .
• מיכאל ונמרוד לבד בעולם .  
  

ואז ניגשתי למיטה של הקטנה, ושוב, כמו בכל לילה, נבהלתי ברגע הראשון, כי היא עוטפת את עצמה ככה, שנדמה לרגע שהיא בכלל לא שם. כשגיליתי איפה הראש שלה, חשפתי את פניה, שתוכל לנשום, ונישקתי את המצח שלה. סגרתי עוד קצת את החלון, כי בלילות כבר מתחיל להיות קר שם בחוץ, והשארתי את הדלת טיפה פתוחה, שאם יקרה משהו, אשמע אותם.

אני בכלל לא יודעת אם הילדים שלי יודעים שאני עושה את זה כל לילה, והאמת היא שגם אני לא שמתי לב שאני עושה את זה, עד אותו יום. אותו היום בו ביקרתי במשפחתון של פזית. משפחתון שבו היא ובעלה מגדלים, יחד עם ילדיהם, עוד 12 ילדים. ילדים שרובם הרבה יותר קטנים מהילדים שלי.

ילדים שיום אחרי יום הולכים לישון, ואמא שלהם לא שם. היא לא שם להרים את השמיכה. היא לא שם כדי לבדוק שהחלון סגור כשקר בחוץ, והיא לא שם כדי שהם יוכלו לרוץ אליה מבוהלים מחלום רע שהם חלמו, ולקבל חיבוק. ואולי החלום שהם חלמו, ושהיה רע, היה בכלל חלום עליה. על מכות שהיא קיבלה, או מכות שהיא הרביצה, או על מה שאבא עשה, או על אנשים זרים שהיו אצלם בבית, או על שעות שהם בכו ואף אחד לא ניגש אליהם.

כי הבית שלהם לא היה בשבילם מקום שאליו בורחים כדי להתנחם, שאליו בורחים כדי לקבל חיבוק, שאליו בורחים כשקר שם בחוץ. הבית שלהם הוא מקום שממנו בורחים.

כי את הילדים האלה, שגרים במשפחתונים, הוציאו מהבית. הוציאו מהבית כי היה שם רע ועכשיו הם במשפחתון. יחד עם עוד שניים או שלושה ילדים בחדר, ועם עוד עשרה במטבח, והם לומדים, לאט לאט, שבית יכול להיות גם מקום טוב. שבית יכול להיות מקום שבו מישהו יכול לנחם. ושבו מישהו יכול לחבק. לומדים שיש מקום שבו לא יעשו להם שום דבר רע, שמבוגרים יכולים להיות גם משענת וגם תמיכה, ולא רק משהו שצריך לפחד ממנו.

וזה תהליך ארוך. וזה תהליך לא קל.

ואני לא יודעת אם הם יודעים שפזית, אם המשפחתון, עוברת כל לילה בין המיטות שלהם, ומסדרת את השמיכה שנפלה, ומהדקת, ובודקת אם החלון סגור, כי כבר קר שם בחוץ.

אבל אני יודעת שהם יודעים שחם שם בפנים. ושסוף סוף יש להם בית, בית שממנו לא צריך לברוח.

ליהיא לפיד, כותבת טור קבוע ב"ידיעות תקשורת" ומחברת הספר "אשת חיל". 

• יש לכם שאלות בנושא אומנה? בפורום "הילדים של כולנו ". תוכלו לקבל תשובות.
  

• מעוניינים גם אתם לעזור לילדים ולהפוך למשפחת אומנה או למשפחה מארחת? חתמו כאן על הטופס המקוון.