לכל שיר יש ג'אם

כשאדם נאמן למנגינה שלו, מתנועע לצליליה בשטח הפרטי, בהתאם לקצב הפנימי, לפעמים נעשה איתו חסד. הזמן שלו מסתנכרן עם הזמן של כולם. תמוהים אלה המאשימים את "שיר חדש", אלבום הזמירות והמזמורים של אהוד בנאי, בהיסחפות לתוך גל אופנתי. כרונולוגית, בנאי אכן מצרף את אלבומו לערימת האלבומים היהודיים המצטברת באחרונה על מדף המוזיקה הישראלית. אבל האזנה לאלבום מצביעה על השקעה איכותית בעיבוד המוזיקה, חיצונית ופנימית, באופן שמתקיים רק כחלק מתהליך ממושך.

בנאי, יוצר לא מתפשר, הוציא אלבום ארוך (כשעה ועשר דקות), ממוקד ולא מתנצל. בפעם הראשונה הוא שר שירים שאינם שלו - במילים ובלחנים - אבל משתייכים אליו ברגע שקולו מונח עליהם. המקורות הטקסטואלים והמוזיקלים הם המסורת המשפחתית שלו, בתי הכנסת השכונתיים שלו (התימני והאשכנזי), ושירת רבי שלמה קרליבך. השירה הרהוטה מגלה שאת כל אלה הוא מרבה לצרוך על בסיס קבוע, עם אלבום או בלי.

בנאי. האלבום לא חלק מאופנה רגעית אלא פרק בתהליך ממושך (צילום: ירון ברנר)

מתקשר גם בשפות שאינן מוכרות לו מלכתחילה (צילום: אריאל ואן סטרטן)

בנאי קושר אליו את השירים לא רק באמצעות בֶּגֶד קולו, אלא גם בתפירה שמחברת אותם לעורו. אבל דווקא במצב הזה, כאשר השירים ובנאי מתמזגים, הוא מרשה לעצמו להיפרם. בשירים של קרליבך "התנערי מעפר" ו"הנשמה לך" הוא עולה גבוה-גבוה, אל מקום שאין בו גבולות, חורג מחוץ לטריטוריות הטבעיות של קולו ולא חושש להיות פגיע. וכך, גם מבלי שכתב והלחין את השירים, בנאי נחשף בתוכם, הופך אותם לשיר החדש שלו.

אהוד בנאי, "שיר חדש", NMC