הח"כים מעכו: להתפלל לדו-קיום

עכו, עיר שבה חיים יהודים וערבים, מלקקת את פצעיה אחרי מהומות קשות ביום הכיפורים. חברי הכנסת עבאס זכור (רע"מ-תע"ל) ודוד אזולאי (ש"ס) גרים בעכו. יחד ניסו להרגיע את הרוחות בעיר, והשתתפו בישיבת מועצה בנוכחות מפכ"ל המשטרה. בשיחה עם ynet, התמודדו עם השאלה איך ממשיכים מכאן קדימה.

ח"כ דוד אזולאי: מצפה לתפילות השישי

"תחילת הדרך לסיום המצב שנוצר הוא בהשבת השקט לרחובות. צריך ליצור חיץ למספר ימים ולכל תקופה שתידרש על-ידי המשטרה ולהחזיר לתושבים היהודים את הביטחון. אני רוצה לאפשר לבנות שלנו להסתובב ברחוב, מבלי שיספגו הערות מעליבות. אנחנו מעולם לא פגענו בקודשי האיסלם ובחגיהם, אך הם רמסו ברגל גסה את היום הקדוש ביותר שלנו ובעת שיצאו מתפללים מבתי הכנסת החל הפוגרום.

כך לא נראה דו-קיום (צילום: שי וקנין)

"ברגע שהצד השני יפנים את מה שקרה ואת האחריות שלו למצב, נוכל לצעוד לעתיד של שכנות טובה. עכו היא עיר מעורבת, אבל יש בה רוב יהודי שלא הסב נזק עד כה וכך אני מצפה בעתיד מערביי העיר - לא לפגוע ביקר לנו. ערביי עכו השתלבו בשנים שחלפו בעסקים, בתעשייה, במסחר ובפוליטיקה בעיר. שום דלת לא נסגרה בפניהם, בשום מקום לא מנעו מהם להביע את דעתם על אף שלפעמים לא היתה בקונצנזוס. אני כחלק מעם ישראל שהוא עם אוהב ורודף שלום מושיט את ידי לצד השני, פנינו לא למלחמה, שכל אחד יחנך את ילדיו בדרכו שלו, אך ראשית דבר יש לזכור כי עליך לכבד את כל שכניך ולא משנה מה דתם ומה אמונתם.  

עיר במלחמה (צילום: שי וקנין)

ח"כ עבאס זכור: לחזור לכבוד הדדי

"אנו חייבים כולנו ביחד, ערבים ויהודים, לגלות אחריות. ממחר בבוקר מוטלת על שני הצדדים החובה לדבר עם הצעירים ולהסביר להם שאנחנו לא רוצים להפסיד את עכו. עכו היא נכס, עיר שהיא מודל ומופת לדו-קיום. כל השנים חיינו כך, וכך נמשיך לחיות גם בעתיד. לנו הערבים יש זכויות ולצד השני היהודי יש זכויות. אי אפשר לחיות אחד בלי השני. כך חיים בעיר מעורבת. מי שזה לא מתאים לו, בין אם הוא ערבי ובין אם הוא יהודי, שיקום ויילך לעיר של יהודים או שיחיה בכפר של ערבים.

בתפילות יום השישי במסגדים, נדבר על כך, ואני מצפה גם מהיהודים לדבר על כך בבתי הכנסת. בשבוע הבא נקיים את פסטיבל עכו, אירוע שכולנו מחכים לו, ערבים ויהודים כאחד. בדיוק לפני שבוע חגגנו ביחד את עיד אל-פיטר ואת ראש השנה. חצי מיליון תיירים יהודים וערבים הגיעו לכאן לעכו, זה מלמד מעל הכל שאסור לנו להפסיד אחד את השני ועלינו לעשות הכל כדי לשכוח את מה שקרה ולחיות בדמוקרטיה אמיתית.

"אני רוצה לכבד את השכן שלי, אך לא אוכל להכריח אותו לכבד אותי. היו ימים שבהם ידעו יהודים לא לאכול לפני מוסלמים בימי צום הרמדאן ואנחנו הערבים ידענו בפסח לא לאכול פיתה ברחוב והיינו מכניסים אותה הביתה. הכל מתוך כבוד. אני מקווה שנחזור לימי הכבוד ההדדי, החובה הזו מוטלת על שני הצדדים".