איפה? בחיפה

משומש ושחוק ככל שיהיה, משחק המילים הזה הפעם באמת מתבקש – קאן זה כאן. הזוכים הגדולים של פסטיבל קאן 2008, אצלנו בחול המועד סוכות על הכרמל. השמן והסולת. ממש. למין "בין הקירות", סרטו זוכה "דקל הזהב" של לורן קאנטה (מסוף השבוע גם בבתי הקולנוע); דרך "גומורה", זוכה הפרס הגדול של חבר השופטים, החודר אל נבכיה של המאפיה הנפוליטנית; עבור ב"השתיקה של לורנה", החדש של האחים הבלגים ז'אן פייר ולוק דרדן, שקטף שם את פרס התסריט; וכלה ב"שלושה קופים" התורכי שזיכה את יוצרו המחונן, נורי בילגה ג'יילאן, בפרס הבימוי. קאנטה אף יכבד את הפסטיבל החיפאי בנוכחותו. אכן, מקאן לכאן (אם תורשה עוד קלישאה).

חוץ מקאנטה תתארח בפסטיבל, בין היתר, הכוכבת הצרפתייה המיתולוגית ז'אן מורו, שמופיעה בסרטו החדש של עמוס גיתאי "מאוחר יותר". הסרט מבוסס על רומן מאת ז'רום קלמנט, נשיא רשת הטלוויזיה "ארטה”, המגולל את תלאותיה של אמו היהודייה במלחמת העולם השנייה. בפסטיבל יתארחו גם פול שרדר, שילווה את עיבודו המיוחל לספרו של יורם קניוק, “אדם בן כלב", ופיטר גרינאוויי, שהופך כמסתבר לאורח קבע בפסטיבל ויציג בו את סרטו האחרון, “משמר הלילה".

"משמר הלילה". הציור מתעורר לחיים

מרהיב עין בהחלט, “משמר הלילה" עוסק בקונספירציה הקטלנית שאולי מסתתרת בתוך אותו ציור חידתי, שבאותה מידה בה סימן את שיאה של הקריירה של רמברנדט, כך הביא לקריסתו. במובנים מסוימים, זוהי יצירה משלימה לסרטו הראשון של גרינאוויי, “חוזה השרטט", ואף היא עניינה בפעולות הפרשנות והפענוח והאופן שבו הצייר, באמצעות אמנותו, מעניק משמעות למציאות שמסביבו.

במסגרת של סיפור בלשי אינטלקטואלי, ההאשמה ברצח החבויה בדיוקן הקבוצתי של אנשי המיליציה הצבאית של אמסטרדם, דן גרינאוויי לא רק בשלל התעלומות החזותיות שמעלה הציור, שמתעורר בסרט לחיים, אלא גם במהות המניפולטיבית של האמנות וההתבוננות בה. מרטין פרימן (“המשרד" הבריטית) מעצב רמברנדט אנושי, גס, שופע חיות ונוגע ללב, וריינייר ואן ברומלן (צלמו הקבוע של גרינאוויי בשנים האחרונות) צילם בהשפעת מסורת הציור הפלמי של התקופה.

אהבת אחים

"דלתא" של הבמאי ההונגרי הצעיר קורנל מונדרוצ'ו הוא בפירוש מסוג הסרטים שגורמים לך לשוב ולהאמין בקולנוע כאמנות גדולה. סיפור בעל קונוטציות תנ"כיות ובמרכזו בחור שקט השב הביתה, אל האזור הפראי והמבודד שבכותרת. שם הוא פוגש באמו המתנכרת אותה לא ראה מילדות ומתוודע לאחות-למחצה שעל קיומה מעולם לא ידע. הוא עובר להתגורר בבקתה מוזנחת על שפת אגם שהיתה שייכת לאביו, והיא מצטרפת אליו. שם השניים מנסים לשמר להם פיסה של אושר ושלווה, אך בני המקום אינם רואים את מגוריהם המשותפים של האח והאחות בעין יפה.

נכון, הסיפור הזה כבר סופר באינספור וריאציות – הפרט מול העולם העוין, הגורל האכזר מול החיפוש העקר אחר אושר, וכל הג'אז הזה. ואולם, הישגו של הסרט טמון באופן שבו הוא משלב את הטרגדיה האנושית הבסיסית בתוך הנוף הבתולי שבו הוא מתרחש – איים קטנים, נחלים, צמחיה פראית ואוכלוסיה כפרית מנותקת מהעולם. גן עדן עלי אדמות ממש, שממוקם בדלתא של הדנובה ברומניה, אחד האזורים הפראיים הבודדים שנותרו באירופה.

מונדרוצ'ו, שאף יתארח בפסטיבל וזהו סרטו השלישי, יוצר קולנוע מהורהר מאוד, מצומצם, שתקני, שבו הנוף הבראשיתי מהווה חלק ממשי וסימבולי מהאמירה הנוגעת ביסודות המהות האנושית. השחקן שאמור היה לגלם במקור את הבן החוזר מת במהלך ההפקה, והסרט מוקדש לו.

צרות בגן עדן

גן עדן מסוג אחר מוצע ב"אור חרישי" של קרלוס רייגאדס המקסיקני. את הסרט אין אלא להכתיר כיצירת מופת – סיפור על תשוקה, בגידה וגאולה בקרב הקהילה המנוניטית המחמירה והמשפחתית בצפונה של מקסיקו. קהילה זו, שפורשיה ייסדו לימים את כת האיימיש, נקראת על שמו של הכומר הולנדי בן המאה ה-16, מנו סימונס. חבריה, שקהילותיהם פזורות על פני אפריקה ודרום אמריקה, מתנגדים לכל סוג של אלימות, פועלים בדרכים שונות למען שלום עולמי וסיוע בשעת אסון, ונוהגים פשטות מרובה בלבושם ובאורחות חייהם.

"אור חרישי". לפגוש את המנוניטים

הסרט (שהוא הראשון אי פעם הדובר את הניב הגרמני-הולנדי השגור בפי בני הקהילה) עוקב אחר חוואי נשוי ואב למשפחה מרובת ילדים, המתייסר בשל רומן אסור שהוא מנהל עם אישה אחרת. מקור העוצמה של הסרט, שמזכיר רוב הזמן את עבודותיו של אינגמר ברגמן שעוסקות בכובד המשא הרוחני על כתפי האדם, הוא אופן העמדתו את הדרמה האנושית של חיבוטי הנפש מול נשגבות סדרי עולם, לא פחות. אכן, אף ההשגחה האלוהית מתערבת פה ברגע קריטי של העלילה, במה שנדמה כהבעת תודה מרגשת לקרל דרייר הדני וליצירת המופת הנוצרית שלו, “אורדט" מ-1955.

היבט מרתק אחר של הסרט הוא שורת שחקניו, רובם אינם מקצועיים ונמנים על הקהילה המנוניטית המקומית (אך גם אלו שבגרמניה ובקנדה). הנופים הכפריים והחומרה הסטואית שבה, לכאורה, מתנהל פה הכל, הם האנטיתזה לייסורים המפעמים מתחת לפני השטח. הדבר נכון בעיקר כשהדברים אמורים באשת האיכר המודעת לכל המתרחש סביבה (באחת הסצינות הכי קורעות לב שנראו אי פעם בקולנוע היא נותנת פורקן לרגשותיה). הבמאי-תסריטאי רייגאדס בן ה-37 משך בעבר תשומת לב בזכות סרט קודם שלו (“Battle in Heaven” מ-2005). אבל "אור חרישי" כבר ממקם אותו כאמן שאין להחמיצו.

עוצמה נשית

רוח עולצת יותר שורה על "בתולת ים", מעין גרסה רוסית ללהיט הצרפתי הדביק "אמלי", אבל מוצלחת הרבה יותר. סרטה של אנה מליקיאן, שכבר הקסים את באי פסטיבל סנדאנס האחרון, עוקב אחר קורותיה של ילדה הגדלה עם אמה וסבתה הסנילית אי שם על חוף הים השחור וחולמת להיות בלרינה. אחרי שהוריקן מכלה את הצריף, המשפחה המוזרה עוברת למוסקבה, שם מוצאת לה הגיבורה שלנו, עכשיו כבר נערה, עבודה כפרסומת מהלכת לטלפון נייד, ומתוודעת לשלל טיפוסים ססגוניים.

"בתולת ים". הישרדות נשית בג'ונגל הקפיטליסטי

מה שהופך את הסרט הזה לממתק אמיתי הוא הופעתה של מאשה שלייבה בתפקיד אודרי טוטו, והאקסצנטריות החזותית שלו. אבל "בתולת ים" מצליח הן כסרט העוסק במטריאליזם של החברה הרוסית החדשה, והן כיצירה שעניינה הישרדות נשית בג'ונגל הקפיטליסטי של ברה"מ לשעבר.

"הנתיב", אף הוא ממומלצי הפסטיבל, הופק בקוסטה ריקה, הבמאי הוא עיראקי-צ'יליאני, והסיפור עוסק במהגרים מניקרגואה. גיבוריו הם אח ואחות היוצאים למסע בעקבות אמם שעזבה לקוסטה ריקה שמונה שנים קודם לכן, בחיפוש אחר פרנסה. אין בסרט אותן דידקטיות והטפה מוסרנית המלוות סרטים רבים המגיעים ממדינות העולם השלישי ועוסקים במצוקותיו. אדרבא, אווירה מכשפת של מסתורין וחידתיות שורה עליו, ואפילו הסיום שיש בו מידה של פטליזם טרגי (והוא מזכיר במשהו את "אור" הישראלי) מתנהל בעוצמה חרישית.

חוץ מאלה יציין הפסטיבל החיפאי (שזוהי שנתו ה-24) את בכורותיהם של שישה סרטים ישראליים עלילתיים ו-16 תיעודיים, יקיים מחווה לבמאי והמורה איתן גרין, שבמהלכה ייחשף סרטו החדש "הכל מתחיל בים", יצדיע ליוסוף שאהין, בכיר במאי מצריים שנפטר לפני כחודשיים, ויקדיש תוכנית מיוחדת לקולנוע האמריקני של שנות ה-70. בילוי נעים.