האם היינו רוצים לחיות עם גלאי שקר בבית?

אם לומר בכנות: אהבתי את "הפוליגרף", ובגדול. סוף כל סוף תוכנית עם שמץ של אמת. בפעם הראשונה רואים פרצופים שלא מרוח עליהם חיוך תחמן ועיניים מרצדות שמסתתרות אחרי הדבר שהכי נכון להגיד, אלא באמת עורכים בדיקה פנימית, ישרה, כמעט נקייה - ואז עונים את התשובה. מתחננים בשקט שהפוליגרף יאמר: "תשובתך היא אמת". והאמת הזו היא חזקה. היא חדה.

המשמיצים יאמרו שמחליא לראות מה אנשים מוכנים לעשות תמורת חופן מזומנים שלא בטוח שייקחו הביתה. אני אומרת שחוסר היכולת של בני אדם לשאת את השקרים של עצמם ורצון עז לדבר אמת, זהו הטריגר המפעיל.

קשה לחיות עם האמת העירומה. ולמה? מפני שאנחנו הרבה יותר מכוערים ממה שהיינו רוצים להיות, מאיך שאנחנו מוכרים את עצמנו ומאיך שהיינו רוצים לראות את הקרובים לנו.

אמנם כשמדובר במישהו קרוב לנו, היינו רוצים שהאמת שלו תיטיב איתנו, אבל כמה פעמים אנחנו מוצאים את עצמנו בסיטואציות שבהן נוח לנו לא לשמוע את האמת במלואה? לא לראות שאותו מישהו בעצם מחשיב את עצמו יותר מכפי שאת חשובה לו, או שאותה מישהי מסתירה ממך כל מיני דברים שעלולים לעורר מהומה.

האם היינו רוצים לחיות עם פוליגרף כזה בבית? זו לדעתי השאלה החשובה. האם היינו רוצים לחיות בשטח סטרילי משקרים, ואיפה שמתגלה שקר לעבוד עליו, להבין, לגלות מה נמצא מאחוריו?

הרי לכם סיטואציה לא נפשעת במיוחד, אבל בעייתית במידה כזו שברוב המקרים תדרוש "הרתחה" לא חוקית במכונת הכביסה של השקרים הלבנים: היא התחילה לצאת עם מישהו לפני כחצי שנה, אבל האקס המיתולוגי לא יצא לה סופית מכל נימי הדם של אזור האהבה. היא ניתקה איתו כל קשר, אבל עדיין קיים בה איזה געגוע לקשר שנקטע באיבו, כמו שיתארו אותו האופטימיים. איך שלא יהיה היא החליטה להמשיך בחיים ומצאה לה בן זוג ראוי לניהול מערכת יחסים בעלת עתיד מבטיח.

והנה, מפגש אקראי ברחוב, שבמהלכו האקס המנצנץ ינעץ בה מבטי געגוע עזים וישדר בלי בושה חרטה עמוקה על פספוס מביש שיצא בבת אחת מכלל שליטה, ירעיד בתוכה את כל מיתרי הנשמה. נכון, זה סוג אחר של אהבה. כזו שאינה יציבה, לא בטוחה, אבל בכל זאת, יש לה השפעה עליה.

היא חוזרת הביתה, מבולבלת. נופלת ישירות לזרועותיו של החדש. היא שותקת. הוא מרגיש אותה.

הוא: "מה קורה?"

היא: "הכל בסדר". פניה חתומות. רוצה לצרוח: "כלום לא בסדר. אני מבולבלת, אני לא בטוחה מה בכלל אני עושה איתך?".

היא: "פגשתי היום את זה שיצאתי איתו לפניך".

שתיקה נפרשת בחלל החדר.

הוא: "איך היה? מסעיר?"

היא: "אבל עכשיו כשאני איתך, יש לי מדד ראוי להשוואה..."

הוא: מנשק אותה. הפי אנד. מסך יורד. עוד הצגה נגמרה.

אז למה אנחנו לא כנים אפילו בקטנה? מערכת חשבונות וערכים מתוחכמת מאוד יושבת אצלנו בפנים, מחשבנת הפסדים מול רווחים.

"להשיג מקסימום תענוג במינימום השקעה"

אם היא היתה בת 20, אולי סדרת הצעדים שלה בעקבות אותו מפגש אקסולוגי היתה מובילה ליעדים אחרים, בלתי אחראים ואף הרסניים. אבל לא היה לה אכפת, החשבון המהיר שלה היה אומר: לכי בעקבות הרגש ותזנחי מאחור את כל מה שלא בא לך כרגע טוב.

אבל משום שהיא נושקת ל-30, יצאה עם לא מעט בחורים וראתה כמה מפחיד להגיע לגיל כזה בתוך מערכת יחסים לא ברורה, הרי לפי המחשבון הפנימי שלה התוצאה היא: כדאי לשמור על מערכת היחסים היציבה אך הבלתי מרגשת, מאשר לקפוץ בחזרה לביצה של "סקס והעיר". מה שגרם לה לשקר לבן זוגה, לעצמה ולא להתנסות בשיתוף רגשות שעלול גם הוא להביא לפרידה.

מערכת החישובים הזו פועלת לפי הנוסחה: "להשיג מקסימום תענוג במינימום השקעה". כולנו כאלה מתוקף הטבע האגואיסטי שלנו. הבעיה שברבות הימים מערכת השקרים הזאת הופכת להיות הפרטנרית האמיתית במקום הגבר/האשה שעמדו בצידה השני של החופה. אנחנו חיים איתם, אבל בעצם חיים לבד.

להאיר על השקרים והפחדים בפנס של "מדידה נכונה"

חוכמת האמת לא מפחדת להתמודד עם השקר שבאדם. לטענתה, אין טעם לנסות להתעלם מהרע, מהשקרים ומהפחדים, דווקא להפך – צריך להאיר עליהם בפנס של "מדידה נכונה". למה הכוונה? לא רק לפי המשוואה "מה אפסיד או ארוויח עכשיו", אלא לפי המדד "עד כמה כל מערכת היחסים העכורה הזו עם האחרים מרחיקה אותי ממצבי האמיתי, המושלם".

אף אחד לא צריך לדעת על כל תהליך הבדיקה, סודיות מובטחת, והצלחה מוכחת של שיטה בת יותר מ-5,000 שנה.

• שלי פרץ היא שחקנית, סופרת וכתבת "קבלה לעם".