הם היו מוכרחים לעבור

הם היו מוכרחים לעבור. לא היתה ברירה. היא ניסתה להחזיק. עם הכביסה והאוכל, והניקיון. וללמוד את כל זה לבד. בלי עזרה. עם אימא שלה שכבתה והסתכלה עליהם, עליה ועל נועם, אבל ראתה אנשים אחרים, זמנים שכבר עברו. ונועם גם הוא שקע. וכשלא הסתובב ובכה רב עם הילדים מהשכונה והיא היתה צריכה להסתיר אותו ולהתנצל. חודש הצליחה להחזיק. מזל שהיה חופש גדול, אבל השכנים עברו מדי פעם לבדוק ושאלו שאלות ולבסוף הגיעה דודה תהילה, שאותה לא ראו כמה שנים לא היא ולא נועם.

אימא שלהם בכלל לא זיהתה אותה. רק הסתכלה בעיניים החלולות האלה. לא. הן לא היו חלולות. שקופות מרוב דמעות, וכל האור שפגע בהן והיה צריך לצייר השתקפויות ובבואות חזר, נהדף, כמו ממראות קטנות. והיא בחנה את תהילה, שאמרה, "אביבה, ממש גדלת," והושיטה יד לנועם, שבהה בה גם הוא. ולא ניגש אליה. "איזה בלגן," היא אמרה וסקרה את רחבי הבית. ואז הלכה אל אחותה, אימא שלהם, שהתקפלה על הספה בסלון, ונישקה אותה על שתי הלחיים.

היא היתה מוזרה, תהילה. כולה מטופחת, מטוקטקת, כאילו התכוננה למסיבה, עם השיער מתוח אחורה בקוקו, ומאופרת – אודם וצלליות כחולות מסביב לעיניים. וגם הלבוש, שמלה פשוטה, אבל כמעט שמלת ערב. אבל, וזה מה שהיה מוזר, הנעליים לא התאימו. כלומר, מבחינת הצבע הן היו בול, אבל הן היו ישנות, הלכה התכלכלה סדוקה. מה זה כל הכחול הזה, שאלה אביבה את עצמה והיד שלה נשלחה אל התליון שענדה על שרשרת לצווארה והתאגרפה סביב ביצת הכסף הפחוסה שלא היה לה מושג מה היא בדיוק, רק שאבא שלה נתן לה אותה לפני שהלך.

היא כמעט צעקה, עכשיו רק כמעט צעקה. כל החודש הכאב שלה הלך ונסגר בתוך קרום קשה

, עד שכבר לא בכתה בכל פעם שנזכרה, רק הכאב דפק על הקרום מבפנים והיא הרגישה את ההדף של החבטה, והיא כמעט צעקה. לא היה בזה שום דבר דוקר, לא כמו אז כששמעה מהחיילים שבאו לדבר עם אימא שלה, שכבר ניחשה בעצמה, באמצע הלילה ניחשה, והתעוררה והקימה אותם בצרחות איומות, ונועם נצמד אליה ולא הבין, והתחיל לבכות מפחד, והיא כבר תפסה, אבל לא היתה מוכנה להודות, עד שהחיילים הגיעו.

ושבועיים אחר כך נגמרה המלחמה בלבנון אבל לה זה לא שינה, היא הרגישה שהקטיושות ממשיכות ליפול והאש עוד בוערת, שוברת חלקים מהמוח שלה. אז גם היא צעקה, כי סכינים חתכו אותה מבפנים, כל איבר ואיבר בתוכה נקרע, וכשראתה את אימא שלה נכנעת לזה ודועכת ואת נועם בלתי נשלט ומלא זעם ומחפש סיבות לריב, ניסתה לחנוק את הצעקה, לנשום אותה, לרכך את המכות של הסכינים, והיא כמעט הצליחה, והיא רק כמעט צועקת, ועוד מעט תאבד את הכאב לגמרי, והיא תהיה ריקה מאבא שלה, מהזיכרון שלו, מכל הרגעים האלה שהוא היה אבא שלה והיא בת של מישהו, והיא תמשיך בחיים.

ושבועיים אחר כך נגמרה המלחמה בלבנון אבל לה זה לא שינה (צילום: אביר סולטן)

היא יודעת את זה, לא היא קבעה את המחיר, ורק התליון יישאר לה, מין כדור מעוך שהיא לא מבינה למה מישהו עשה אותו בכלל, והמילים של אבא שלה, "אביבה, כדי שלא תשכחי". היא התחילה לבכות. לא לבכות. רק אפשרה לכמה דמעות לצאת. ותהילה קלטה, כמה מהר קלטה את הדמעות, ונעמדה לצדה וחיבקה אותה. "טוב," היא אמרה, "אין שום סיכוי שאתם נשארים פה. אתם באים לגור איתי".

לגור איתה? בעיר אחרת? אימא שלהם בקושי התלוננה. היא אמרה, "זה שבשבילו גרתי פה הלך," ותהילה פשוט לקחה אותה ביד אחרי שאביבה ארזה לשלושתם, אבל נועם רץ למטה ויצא מהבניין ורץ, רץ, עד שהגיע לעץ הצאלון – היא ידעה את השם כי אבא שלה הכריח אותה לזכור את שמות העצים, והפרחים והציפורים – ונועם טיפס עליו ונאחז בענפים. ותהילה הלכה אליו, נעלי הלכה שלה תק, תק, תק על מרצפות החצר, ואביבה שעמדה בחלון וצפתה שמעה את הנעליים אפילו מהמרחק הזה, אבל את מה שתהילה לחשה לנועם, שגרם לו לרדת בלי התנגדות מהעץ וללכת איתה, לא שמעה. אם כי את התנועה של השפתיים ראתה.

"זה לא יכול להימשך," אמרה אביבה לתהילה. מאז שהגיעו לא דיברו הרבה. תהילה הראתה להם את החדרים שלהם. היה לה בית גדול, עם חדר עבודה, סטודיו, היא קראה לו, שבתוכו נסגרה כל היום ועבדה על הפסלים שלה. היא לא היתה נשואה ולא היו לה ילדים וכשאביבה שאלה, היא חייכה ושתקה. אבל את נעלי הלכה הישנות נעלה יום יום, גם לעבודה בסטודיו. אביבה ראתה חלק מהפסלים.

הם הרתיעו אותה, בני אדם מעוותים עם יותר מדי ידיים או פחות מדי, עם שני ראשים ולפעמים יותר מפה אחד במקום שפיות לא אמורים להיות, וגם לא לשונות, ועוד כל מיני חלקים שהזדקרו או נפערו, שאביבה ידעה מה הם אבל התביישה להגיד לעצמה. וכולן, כל המפלצות האלה, היו נעולות בנעליים חדשות. לפעמים נייק או ניו בלאנס או טימברלנד, ולפעמים נעלי עקב בוהקות או נעלי עור עם חרטום מרובע.

וגם היתה לה ספרייה. ענקית. בסלון. עם כל הספרים של ג'יין אוסטן. ואביבה, שקראה רק את "גאווה ודעה קדומה", הרגישה נשיכה של תקווה בחזה.

"לא," אמרה תהילה, "זה לא יכול להימשך."

"הוא צריך תעסוקה," אמרה אביבה.

"חבל שהוא לא קורא כמוך."

"אבל פעם, לפני, הוא קרא."

"מה?"

"ספרים שאין לך בספרייה. ספרי הרפתקאות, ובלשים, ופנטזיה."

"אבל פנטזיה דווקא יש לי," אמרה תהילה והביטה בה ממושכות. "ומדע בדיוני."

"אבא שלי..."

"אני יודעת. את חושבת שזה יעזור לנועם?"

"לא ראיתי שום דבר כזה בספרייה."

"זה לא בספרייה." ותהילה הפנתה את גבה. והלכה כמה צעדים לכיוון חדר העבודה. "נו," הסתובבה אל אביבה, "בואי אחרי."

וגם היתה לה ספרייה. ענקית. בסלון (צילום: ויז'ואל פוטוס)

בקיר הרחוק של חדר העבודה היתה דלת קטנה שאביבה לא ראתה קודם. דלת נמוכה. תהילה נכנסה זקופה. אביבה היתה גבוהה בראש מתהילה ונאלצה להתכופף כדי לעבור.

חדר משונה. עוד יותר משונה מחדר העבודה. על כנים מוגבהים ובתיבות זכוכית בגדלים מגוונים עמדו חפצים שלא היה קשר ביניהם, כד ושעון וספר וסכין גילוח וארנק ומחשב יד וזוג משקפיים ועוד. ועל כל אחת מתיבות התצוגה נכתבו שמות: אלון. דן. יוגב. לוי. ירון. יקותיאל. זבולון. ועוד. אביבה חשבה, רק שמות של בנים. והחדר הוא כמו מוזיאון. תהילה ניגשה לתיבת זכוכית גדולה שבתוכה קופסת קרטון. אביבה ראתה את השם שעליה: שמעון. היא הרימה את הקופסה בקלות, ולמרות זאת אביבה חשדה שהקופסה כבדה, והניחה אותה על השולחן במרכז החדר.

"הנה," אמרה. אביבה פתחה את הקופסה והציצה פנימה. ערמה של חוברות צבעוניות, חדשות. על החוברת העליונה הופיעו המילים "פנטסיה 2000", בצהוב וצבע הכריכה כחול-סגול ועליה ציור של חייזר נוסע בשמיים בתוך כוס תה. מעניין, חשבה וחיטטה בערמה. על כל החוברות בפנים נכתב "פנטסיה 2000", בטח עיתונים מלפני הרבה זמן, אמרה לעצמה. שנת 2000 זה מה זה ישן.

"יש בפנים סיפורים שיעניינו את נועם." תהילה ענתה על השאלה שהתכוונה לשאול.

"זה שלך?"

"לא," ענתה תהילה, "זה של שמעון."

"מי זה?"

"אחד המאהבים שלי לשעבר," ענתה תהילה ובחנה אותה. אביבה הסמיקה. "הוא אסף את הגיליונות האלה. כתב העת הזה היה חשוב לו, עזר לו לגבש את הזהות שלו כקורא. ככה לפחות הוא טען."

אביבה הסיטה מבט ועוד פעם הסתכלה בחדר. כל השמות של בנים. היא אמרה בלי להסתכל בתהילה, "כל הדברים האלה..."

"כן." אמרה תהילה, "מזכרות."

"היו הרבה."

"אהה. בדרך כלל הסיפור נמשך כמה חודשים."

"ואז מה? הם עוזבים?"

"לא. אני מתעייפת."

"ואת אומרת להם ללכת?"

"לא. אני הורגת אותם ולוכדת את המהות שלהם בתוך אחד החפצים שלהם."

אביבה החזירה את הראש שלה במהירות מהשיטוטים שלו והסתכלה עליה בבהלה. תהילה צחקה. היא הלכה אל ארון זכוכית. מאחורי הדלתות היו מסודרים ספרים קטנים בכריכות עור. "לפעמים אני צריכה יותר מאשר חפץ כדי להיזכר," אמרה. היא הוציא ספר אחד. עכשיו אביבה ראתה שעל על כל אחד מהספרים היה כתוב שם מהשמות שהוצמדו לחפצים. על הספר שמסרה לה תהילה היה כתוב: "שמעון". אביבה פתחה אותו. אלבום תמונות, לא ספר.

שמעון ותהילה על שפת הים, שמעון ותהילה על רקע מגדל, שמעון ותהילה איפשהו בלילה. בכל התמונות תהילה נראתה בדיוק אותו דבר, כמו שנראתה מאז שאביבה הכירה אותה, עם נעלי הלכה התכלכלות הסדוקות. אבל שמעון השתנה. הוא הלך והזדקן. היא עקבה אחרי רצף התמונות והלב שלה נעצר.

הלב שלה קפא. בתמונה הזאת, כן, בתמונה הזאת מתחת לעץ הגדול – עץ אגוז, היא ידעה – שמעון ותהילה. ומאחורה, בפינה ליד ספסל, מישהו. לא מישהו. אבא שלה. היא אמרה, "זה אבא שלי," בקול שנשבר, והרימה את המבט שלה אל תהילה, ותהילה התכופפה להסתכל גם, ואמרה, "נכון. אף פעם לא שמתי לב שנתנאל כאן. מוזר. הוא באמת היה מיודד עם שמעון".

אביבה לפתה את התליון, סגרה עליו בכף ידה ולחצה. היא הרגישה שהחדר חונק אותה, שהיא חייבת לצאת. היא הרימה אחד מהגיליונות של "פנטסיה 2000" והלכה אל הדלת, ממש רצה, ומצחה נחבט במשקוף כשעברה, אבל היא לא הרגישה. היא יצאה מהבית. אימא שלה ישבה על הספה ובהתה בטלוויזיה המכובה והיא רצה החוצה, למרפסת. ושם עצרה. מרחוק ראתה את נועם מתקרב. הוא צלע. אסור שיראה אותי בוכה, אמרה לעצמה ואז תפסה שהיא בוכה. היא זרקה את הגיליון שהחזיקה על שולחן הפלסטיק ושחררה את כף היד שלה מהתליון. אסור שיראה אותי. והיא מתחה את השפתיים. "עם מי רבת הפעם?" שאלה את נועם. היא התאמצה לחייך.

"לא עניינך".

"שב כאן רגע, אני אביא לך משהו לשתות".

היא נכנסה לבית וחזרה עם כוס קולה וראתה שנועם יושב, כולו מכווץ מכעס, ושהוא בוכה

. גם הוא בוכה. "תראה, נועם," אמרה, "תראה." היא הצביעה על הגיליון. הוא לא הסתכל. היא הרגישה את התסכול שלו יוצא ממנו וזורח כמו שמש קטנה. היא שלחה יד ללטף את השיער שלו, שהוא בדיוק כמו השיער של אבא שלהם, חום וחלק. הוא דחף את היד שלה בגסות והיא תפסה בתליון כמו שתמיד עשתה כשלא ידעה מה לעשות עם הידיים. ביד שמאל. ביד ימין פתחה את הגיליון – גיליון מס' 41, ראתה – ודפדפה במהירות.

"תראה, נועם, חייזרים וחלליות, כמו הספרים שאבא אהב." נועם הסתכל עליה. העיניים שלו בהירות, בהירות מרוב דמעות. היא התכווצה והידקה את היד שלה סביב התליון. וביד השנייה הצביעה על עמוד אקראי, "בארץ הצללים," היה כתוב בו. "זה נראה לי סיפור מעניין," אמרה, מיואשת, "זה נראה לי..." ובחנה את נועם, אבל הוא, העיניים שלו נדבקו לדף. הוא בלע את המילים. "נועם," אמרה אביבה ונועם לא ענה לה. הוא הרים את הגיליון וככה, הולך וקורא, נכנס לתוך הבית.

הסיפור מתפרסם במלואו בגליון החדש של כתב העת "פנטזיה 2000". לחלק השני לחצו כאן