האמת האחת על מספר 13

ב־24 באוקטובר 2003, חודשיים לפני יום הולדתו ה־44, קווין מגי נהרג בתאונת דרכים. זה קרה בכביש המהיר מספר 55 בלואיזיאנה, סמוך לגבול מיסיסיפי ולעיר שבה גר, אמיט. מגי חזר ממשמרת לילה בתפקידו כאחראי במחסן לאחסון סחורה כשרכבו התנגש במכונית אחרת. הוא השאיר אחריו אישה ושלושה ילדים.

עד לכוכבי השושלת שזהרה תחת פיני גרשון בעשור הנוכחי, מגי נחשב בעיני רבים לגדול הכדורסלנים הזרים ששיחקו במכבי תל אביב בפרט ובישראל בכלל. אחריו הגיעו לארץ שחקנים בעלי עבר מרשים באן.בי.איי - כמו טום צ'יימברס, מייק מיצ'ל או פרוויס שורט - אבל אף אחד מהם לא נכנס כמוהו לפנתיאון של אוהדי הכדורסל בארץ. אולי כי אף אחד מהם לא שיחק כאן זמן ממושך, ואולי כי אף אחד מהם לא קרע כאן את התחת כמו קווין מגי. ולו לא היתה אפילו הופעה אחת באן.בי.איי.

12 שנים נמשכה הקריירה המקצוענית של מגי, וכולה באירופה: איטליה, ישראל, ספרד וצרפת. בשש העונות שלו במכבי תל אביב הוא השיג עם הקבוצה שש אליפויות ושישה גביעים; בגביע אירופה לאלופות, לעומת זאת, הוא הגיע שוב ושוב לשוקת ומעולם לא שתה. שלוש הופעות רצופות בגמר, שלושה הפסדים. מגי, ששנא להפסיד והתיישב בול על התדמית שמכבי כל כך אהבה לטפח לאורך השנים, לא ידע מה לעשות עם עצמו מרוב כעס אחרי ההפסדים בלוזאן ובגנט נגד מילאנו ובמינכן נגד ספליט, בסוף שנות ה־80. אבל לצד החור הזה בעמודת ההישגים הקבוצתיים ניצבים המספרים האישיים: עד היום, 18 שנים אחרי שעזב את מכבי, הוא מדורג במקום השלישי בין קלעי הקבוצה בגביע אירופה בכל הזמנים.

במלאת חמש שנים למותו, ביקשתי לשמוע כמה מילים על מגי מכמה אנשים שהכירו אותו מקרוב. מהר מאוד התברר שכל אחד מהם זוכר אותו אחרת לגמרי - ובאותה נשימה, שכולם זוכרים אותו בתור אחד מהספורטאים הכי גדולים שהסתובבו אי פעם בין הים לירדן.

העיקר הניצחון

"ראינו את קווין רץ וקולע איזה רבע שעה בתנאים לא אופטימליים, אבל אפילו עם גבס על היד היה לו טאץ' בלתי רגיל. מאיפה שהוא זרק - סל. הכדור אצלו אהב את הטבעת, בדיוק כמו שאצל האווי לאסוף הוא שנא את הטבעת"

"שמענו דברים טובים על קווין כשהוא שיחק באיטליה. נסענו אליו, צביקה שרף ואני, ללוס אנגל'ס. רצינו לראות אותו משחק - היה שם איזה מחנה, אני כבר לא זוכר את השם - אבל כשהתקשרנו אליו הוא אמר שהוא לא יכול לשחק כי יש לו גבס על היד. אמרנו לו שיבוא בכל זאת, והבנאדם בא עם כדור, שורטס, סניקרס, גבס ואשתו. היא לבנה, אגב. לא הבנו איך הקומבינציה הזאת עובדת, ועם הזמן גילינו שהיא היתה הבוסית שלו. מאוד דומיננטית. אנחנו דיברנו איתו, והוא הסתכל על מלאני. אתה נשוי? נו, אז אתה מבין מה אני אומר.

בסך הכל ראינו את קווין רץ וקולע איזה רבע שעה בתנאים לא אופטימליים, אבל אפילו עם הגבס על היד היה לו טאץ' בלתי רגיל. מאיפה שהוא זרק - סל. הכדור אצלו אהב את הטבעת, בדיוק כמו שאצל האווי לאסוף הכדור שנא את הטבעת. מה שלא ראינו ברבע השעה ההיא, והתברר רק בהמשך, זה שיש לו גם ניתור ושהוא תופס את הכדור מצוין.

היה לנו מזל איתו. אין לי מילה אחרת. להביא את קווין מגי לקבוצה שלך זה לפגוע בול, כמו שקרה אחר כך עם אנתוני פארקר וכמו שאני מקווה שיהיה העונה עם קרלוס ארויו. האיש הזה רצה רק לנצח. הוא עמד על זה גם באימונים, לפעמים קצת מעבר לגבולות הטעם הטוב.

את לי ג'ונסון ששיחק לצידו הבאתי מנאפולי, ולמרות שכולם זוכרים אותם כצוות טוב, קשה לומר שהם היו חברים טובים במיוחד. בכלל, קווין לא היה חבר של אף אחד. הוא היה הוגן מאוד עם כולם, אבל רק כדורסל עניין אותו.

קווין ומלאני חיו פה על הכיפאק, שלחו את הילדים ללמוד בבית ספר אמריקאי. הלוואי שכל המפגרים פה יחיו כמו שהם חיו, אבל אחרי שש שנים זה נגמר והוא עזב, כי נורא קשה להחזיק כל כך הרבה זמן. עכשיו, כשאני מדבר עליו, אני מתגעגע. כי אין יותר קווינים היום, ואין יותר לי ג'ונסונים, ושלא ישמעו - גם אין יותר לבאן מרסר או לו סילבר, האידיוט הזה".

העיקר התשוקה

"הסיבה המרכזית לזה שהוא נשאר במכבי שש שנים רצופות היתה הרצון לזכות בגביע אירופה. מה לעשות שפעמיים הגענו ביחד לגמר והפסדנו. אחרי הפעם השנייה אני זוכר שקט בחדר ההלבשה, כאילו מישהו מת. קווין היה גמור, לא אמר מילה"

"קווין היה שחקן שמאוד אהבתי. אחרי שהוא נהרג שוחחתי עם מלאני, ושנינו בכינו. היא סיפרה לי שאומרים שהוא נרדם על ההגה. כשאני חושב על זה, אני ממש לא מופתע. קווין היה מסוג האנשים שמסוגלים להירדם בשנייה, אפילו תוך כדי שיחה. הוא היה מסוגל להגיד שלושה־ארבעה משפטים ופתאום להירדם באמצע הדיבור.

הפעם הראשונה שנתקלתי בו היתה כששיחקתי במכבי רמת גן. המאמן שלי, מולי קצורין, צעק עלי כי נתתי לו לקחת המון ריבאונדים בהתקפה. הוא לקח איזה ארבעה־חמישה, ולי פשוט לא היה מה לעשות. הוא היה חייתי בריבאונד, ממש מכונה. היה מסתער גם על כדורים שלא היה לו סיכוי להגיע אליהם. הרצון שלו להשיג את הכדור היה מדהים, והיה לו גם כוח: הספיק לו להגיע לכדור בשתי אצבעות כדי להסיט אותו לכיוון שלו. ריבאונד גדול ורצון גדול, אלה הדברים שאזכור ממנו תמיד. הדברים הראשונים שקופצים לראש. וזה מה שמבדיל בין שחקנים רגילים לשחקנים גדולים: הרצון. זה משהו בפנים, דיזייר כזה. העברית שלי לא מספיק טובה בשביל להסביר את זה.

היה לי הכבוד לשחק איתו במשך שנתיים, מ־1986 עד 88'. תחשוב איזה זרים היו אז למכבי: קווין מגי ולי ג'ונסון, 2.09 שמרחף לשמיים וזורק מבחוץ. תמיד חשבתי שאם היה לג'ונסון את הדיזייר של מגי, השמיים היו הגבול עבורו. אבל גם ככה זה היה צמד מדהים, ותחשוב שאנחנו - אני והאווי לאסוף - היינו צריכים לשמור עליהם כל יום באימון.

רק אז, באימונים, הבנתי כמה קווין מוכשר. היו לו בסך הכל שלוש תנועות - ג'אמפ הוק, טרן אראונד ג'אמפ־שוט וכניסת כוח - ולמרות שהכרתי את שלושתן, בכל זאת לא הצלחתי לעצור אותו. היתה לו גם יד של קלע: הוא היה מסוגל לזרוק עשר שלשות באימון ולקלוע את כולן. הוא לא ידע לשים כדור על הרצפה והיה נמוך יחסית, בסביבות שני מטר, אבל אם היו לו עוד כמה סנטימטרים - נניח 2.05 או 2.07 - קווין היה שחקן אן.בי.איי בלי בעיה בכלל. גם ככה הוא היה בחור חזק מאוד: הוא שנא לעבוד בחדר כושר, אבל פעם אחת הוא בא כשהתאמנתי, והופתעתי לראות איזה משקל הוא מסוגל להרים.

מפעם לפעם הגיעו לכאן שחקנים שנתנו לו פייט, למשל קלארנס קי מהפועל חולון. אבל גם אם מישהו היה מצליח לעצור אותו קצת, קווין היה דוחף לו מרפק, מציק לו עם טראש טוק. הוא לא נתן לאף אחד כאן להשתלט לו על המעמד של הזר הכי טוב בארץ. היה לו טוב ונוח בישראל מכל הבחינות, אבל אני חושב שהסיבה המרכזית לזה שהוא נשאר במכבי שש שנים רצופות היתה הרצון לזכות בגביע אירופה. מה לעשות שפעמיים הגענו ביחד לגמר והפסדנו. אחרי הפעם השנייה אני זוכר שקט כזה בחדר ההלבשה, כאילו מישהו מת. קווין בכלל היה גמור, לא אמר מילה. הוא מאוד רצה לזכות בגביע אירופה, להביא אותו מתנה לאוהדים.

קווין הוא הסיפור הקלאסי על הבחור השחור מהמשפחה הענייה שהצליח להתקדם לא מעט בזכות כוח רצון אדיר. הוא אף פעם לא לקח יום חופש, וכל אימון אצלו היה כמו מלחמה. לפעמים ביקשתי ממנו שיוריד הילוך, שנשחק לאט. אני לא זוכר אפילו פעם אחת שהוא התחשב בי. מה שכן, מחוץ למגרש הוא היה אחר לגמרי. בחור זהב. טיפוס רגוע מאוד שאהב וכיבד את אשתו, שידע בדיוק מה הוא רוצה מעצמו, שאף פעם לא הגזים. גם אם הוא היה יוצא לבלות, אני לא זוכר אותו שותה יותר מבירה אחת.

הזיכרון הכי חזק שלי ממנו? הלב. זה לב של לארי בירד ומג'יק ג'ונסון. לב שיש רק להכי גדולים".

העיקר ההמחאה

"אני רואה את מגי ניגש לחבר הנהלה. התברר שעשו טעות בצ'ק שלו, והוא בא ומתעסק בזה רגע לפני משחק חצי גמר גביע. ואז נפל לי האסימון: הבנאדם, רק חסר לו סרבל והוא בעצם פועל. בא לעבודה, דופק 40 נקודות, הולך הביתה. הכל ביזנס"

"מה שהערכתי אצל מגי זה שגם אחרי העבירות הכי קשות שעשיתי עליו הוא היה קם, הולך לקו העונשין וזורק בלי לומר מילה. הוא היה מנותק בזמן משחקים, נמצא בזון משלו. כמו מכונה. הוא נראה לי איש טוב בסופו של דבר, למרות שאף פעם לא ממש נכנסנו לדיאלוג ולא תהיתי על קנקנו כאדם.

הוא היה שחקן גדול, אבל מאוד מוגבל. לא מהיר מדי, לא נע יותר מדי. הוא אף פעם לא כידרר ביד שמאל, תמיד משך ימינה, אף פעם לא ביצע צעד וחצי אלא נכנס לכיוון הסל עם שתי רגליים. זה עזר לי להתכונן אליו: אני יכול להגיד באחריות שנתקלתי בשחקנים שהיה לי יותר קשה לשמור עליהם מאשר על מגי. למשל וונדל אלכסיס ומייק מיצ'ל, כי הם נעו הרבה, שיחקו גם רחוק מהסל ויצרו בעיות. יחסית, מגי היה די סטטי.

אומרים שהייתי שחקן מלוכלך. אני תמיד מתגאה בזה שאף פעם לא גמרתי לשחקן את הקריירה או הבאתי אותו למצב שהוא לא יוכל להתייצב לאימון הבא, אבל אין ספק ששיחקתי חזק. ונגד מגי הייתי משחק בכל הכוח שיש לי. אני חושב שהקריירה שלי התקדמה בזכות המאבקים מולו, שהעימותים איתו הבליטו את האיכויות שלי כשחקן הגנה. תבין, הייתי חייב לתפוס איזה נישה. הגעתי ממקום קטן כמו הפועל שער הנגב להפועל תל אביב, ושם היו הרבה שחקני פנים - ארל וויליאמס, לבאן מרסר, דון רובינזון, עפר פליישר, מייק לארגי. לא יכולתי להתחרות איתם באיכויות הכדורסל, אבל הייתי חייב לתפוס מעמד בקבוצה, וזאת היתה הדרך שלי. אפשר אולי לומר שקווין מגי היה הפרוז'קטור שהאיר וחשף אותי.

היה איזה דרבי שמכבי שחטו אותנו בהיכל. הובילו כבר 20 הפרש, דקה לסוף, אבל אני לא אחד שמוותר גם במצב כזה. כמה שניות לפני הסיום כולם ויתרו וחיכו לשריקה, כבר לא ירדו להגנה. מגי רץ לבד חצי מגרש לסל קל. רצתי אחריו מהצד השני ועשיתי עליו את העבירה היחידה שעשיתי בקריירה שלי וממש הצטערתי עליה - הזבנג של הלייף, משהו מוזר שהאדרנלין גורם לך לעשות, בסגנון הבומבה שגיא פניני נתן לליאור אליהו בגביע ווינר בשנה שעברה. מוטי ארואסטי, שהיה אז עוזר מאמן במכבי, התפרץ למגרש יחד עם מוני פנאן וקילל אותי. אחריהם כולם רצו פנימה לראות אם מגי בסדר, וההוא קם, הלך כמו גדול לקו העונשין, תקע את שתי הזריקות והמשחק נגמר. זה קווין מגי בשבילי.

אבל יש גם מגי אחר שאני זוכר, ממש אירוע מכונן. זה היה בתקופה שבאו אלינו חברי ההנהלה של הפועל וביקשו שנוותר על תשלום פה ותשלום שם, כי אין כסף וצריך לקצץ. יום אחד - נדמה לי שזה היה בחצי גמר גביע המדינה - באתי להיכל וישבתי בשער 9, לא רחוק מדייויד פדרמן או מאריה ברנוביץ', אני כבר לא זוכר. פתאום, בזמן החימום של מכבי, אני רואה את מגי קופץ מעל הברזלים וניגש לחבר ההנהלה ההוא. התברר שעשו טעות בצ'ק שלו, והוא דרש שיתקנו אותה. ישבתי ממש קרוב וראיתי המון אפסים. אני כבר לא זוכר כמה, אבל זאת היתה חתיכת משכורת. עשו טעות, אתה מבין, והוא בא ומתעסק בזה רגע לפני משחק חצי גמר גביע. ואז נפל לי האסימון: הבנאדם, רק חסר לו סרבל והוא בעצם פועל. בא לעבודה, דופק 40 נקודות, הולך הביתה. הכל ביזנס.

רובנו שיחקנו אז בשביל הסמל, בשביל הקבוצה. זאת היתה הפעם ראשונה שמחשבה כזאת נתקעה לי בראש. עד שראיתי את הקטע ההוא עם הצ'ק, בכלל לא חשבתי על כדורסל בכיוונים האלה".

שמעון אמסלם, 42. שיחק בנבחרת ישראל, הפועל שער הנגב, הפועל תל אביב, הפועל חיפה, הפועל אילת, הפועל הרצליה וגבעת שמואל. היום הבעלים של מפעל דפוס בשדרות ומנהל הספורט של המכללה למינהל בראשון לציון

העיקר המשפחה

"בניגוד לרוב השחקנים, הוא העדיף לחסוך את הכסף לטובת העתיד של בני ביתו. אני חושב שאשתו ידעה כמה היא והילד היו חשובים לו. אומרים שמלאני היתה דומיננטית, אבל אני דווקא זוכר אותה סוגדת לו. בשבילה הוא היה מעל הכל"

"לאיש הזה היו חשובים רק שני דברים: כדורסל ומשפחה. הוא היה מגיע אלי כמעט כל יום בצהריים עם לי ג'ונסון ויושב במסעדה כשהיא עוד היתה בדיזנגוף. הוא הזמין דברים פשוטים וזולים, בעיקר קבב, בזמן שג'ונסון לא היה יוצא מפה בלי צלעות כבש או חתיכה של 400 גרם פילה בקר. ג'ונסון היה צוחק עליו שהוא לא יודע לאכול, אבל אוכל זה לא משהו שהיה חשוב למגי, מה גם שבניגוד לרוב השחקנים הוא העדיף לחסוך את הכסף לטובת העתיד של בני ביתו. אני חושב שאשתו ידעה כמה היא והילד היו חשובים לו. אומרים שמלאני היתה דומיננטית, אבל אני דווקא זוכר אותה סוגדת לו. בשבילה הוא היה מעל הכל.

מגי היה אדם מאוד פשוט. לא רק באוכל אלא גם בלבוש, בכל דבר. הוא היה אולי הזר הכי צנוע שהכרתי במכבי, ולא רק מחוץ למגרש. כאוהד מכבי שראה הכל, אני מדרג אותו ואת ארל וויליאמס כשני השחקנים שהכי השפיעו על הקבוצה, או שלפחות נתנו לה הכי הרבה. אני מדבר על עבודה שחורה מתחת לסלים, על זיעה - לא על דברים שקיבלנו משחקנים כמו שאראס או פארקר, שהיו הרבה יותר מוכשרים. לכן היה קשה להיפרד ממנו כשהוא עזב אותנו אחרי כל כך הרבה שנים. הבנו שהוא בירידה, וכשהוא חזר לישראל ושיחק עונה אחת בראשון לציון לקראת הפרישה זה באמת כבר לא היה אותו שחקן, אבל לא היה קל להגיד שלום.

אני זוכר שבאחד הגמרים נגד מילאנו הוא היה חלש ולא הלך לו. צביקה שרף, שהיה אז המאמן, נתן הוראה להכניס כל הזמן כדורים לקווין, אבל סגרו אותו מצוין. שבועות אחר כך הוא התהלך עם רגשות אשמה, טען שהפסיד את המשחק במו ידיו ולקח על עצמו את האחריות. הוא אמר שוב ושוב שבמקום להיכנס לסל בכוח הוא היה צריך למסור החוצה כדי לפתוח את ההגנה האיטלקית. הוא פשוט התייסר מזה שבזמן אמת הוא לא קלט שהאיטלקים עלו על סגנון המשחק שלו. יש כאלה שחושבים שהוא שיחק רק בשביל הסטטיסטיקה האישית או רק בשביל הכסף, אבל אני אומר לך שזה כאב לו. גביע אירופה זה הדבר שהכי חסר לו. לא משנה לאיזה הישגים הוא הגיע, עם זה שהגביע ברח לו הוא אף פעם לא הצליח להשלים".

העיקר הזיכרון

"בוא נגיד שבינו לבין דורון ג'מצ'י, לא נשאר לשאר השחקנים בקבוצה יותר מדי צ'אנס לקלוע. אבל קיבלנו את זה, כי הוא היה האמריקאי הכי טוב באירופה בלי שום תחרות. אם הוא רק היה יודע לכדרר היו לוקחים אותו לאן.בי.איי, אבל הוא ממש לא ידע"

"כבר מהאימון הראשון הבנתי שקווין מחויב מאוד למשחק, אולי יותר מכל שחקן אחר שהכרתי. הוא שיחק באימונים כאילו שמדובר במשחקים רשמיים. מה שכן, כמה שהוא היה קלעי וריבאונדר מדהים, מעולם לא ראיתי אותו עושה הגנה. בכל פעם שהנושא הזה עלה בשיחות שלנו, הוא היה אומר ש'לא בשביל זה הביאו אותי לפה'. היינו חברים קרובים, ולעיתים קרובות גם שותפים לחדר. אגב, אני יכול לספר לך שהיתה לו דרך מיוחדת להתכונן למשחקים: הוא פשוט ישן הרבה.

קווין היה שחקן קבוצתי, אבל הוא גם אהב את הכדור. בוא נגיד שבינו לבין דורון ג'מצ'י, עוד שחקן שלא ממש שנא לקלוע, לא נשאר לשאר השחקנים בקבוצה יותר מדי צ'אנס לזרוק לסל. אבל קיבלנו את זה, כי הוא היה האמריקאי הכי טוב באירופה בלי שום תחרות. מבחינת היכולת לצבור נקודות, הוא היה ברמה של דראז'ן פטרוביץ'. אם הוא רק היה יודע לכדרר היו לוקחים אותו לאן.בי.איי, אבל הוא ממש לא ידע.

למכבי יש רוח מיוחדת, וכשקווין עזב ודיבר איתי מספרד, הוא אמר שעכשיו הוא מרגיש כמו אחד שמשחק רק בשביל הכסף. הוא דיבר על זה שהשנים במכבי היו הרבה יותר מיוחדות בגלל האווירה, האוהדים והשחקנים, דברים שגרמו לו להרגיש כמו חלק מהמשפחה.

אחרי שקווין פרש מכדורסל ועבר למיסיסיפי, הוא רצה לצאת לפנסיה ולא לעשות כלום אחרי ששחק את עצמו במגרשים במשך השנים. אבל אשתו שיכנעה אותו שהוא חייב לעשות משהו עם עצמו. היא קשוחה, אשתו, והוא פחות או יותר עשה כל מה שהיא אמרה לו. כבר לא דיברנו הרבה לקראת הסוף, אז אני לא יודע איך הוא הסתדר בקריירה השנייה שלו.

קווין היה אדם מאוד מצחיק, למרות שלא תמיד ראו את זה. אני זוכר שהוא היה מקשיב לרלף קליין ז"ל מדבר באנגלית, וזה היה קורע אותו מצחוק. היה אימון אחד שבו רלף התקשה להגות נכון את המילה Underneath: קווין ידע טוב מאוד למה הוא מתכוון, אבל העדיף להעמיד פנים שהוא לא, ופעם אחר פעם עשה הפוך את התרגיל מתחת לסל. בכל פעם שרלף התעצבן עליו וצעק Underneath באנגלית משובשת, הוא היתמם ואמר 'קואץ', אני לא מבין מה אתה אומר'.

קשה, פשוט קשה להאמין שגם קווין וגם רלף הלכו מאיתנו. כבר לא מייצרים אותם ככה היום".