יומנו של מנכ"ל מובטל

תזכורת

בעברי הקרוב הייתי מנהל בכיר. כעת אני נמצא ''בין עבודות''. המושג הזה הוא הגדרה מכובסת למובטל.

אני מובטל מהסוג שלא מרבים לדבר עליו בתקשורת; ''אחד משלנו'', אפשר לומר. לכן זה מפחיד כל כך. אם זה קרה לי - זה יכול לקרות לכל אחד. אני לא איזה מובטל קשה יום מעיירת פיתוח. תתקשו לדמיין אותי בתור בלשכת התעסוקה.

אני גר בבית פרטי בשכונה מבוססת, בני הצעיר משרת ביחידה מובחרת, והבוגרים יותר לומדים באוניברסיטה. החוג החברתי של אשתי ושלי מורכב מאנשים בעלי מעמד כלכלי וחברתי מהגבוהים בארץ. ובכל זאת, אני נמצא ''בין עבודות'' כבר כמה חודשים.

בתפקידי האחרון הייתי מנכ''ל של חברה ידועה. תפקיד מנכ''ל, משאת לב של מנהלים צעירים רבים, יש בו לא רק שכר גבוה, כוח וסמלי מעמד, אלא גם סיכון רב. כל מנהל חברת השמה לבכירים יאמר לכם שהסיכוי שלי ושל מנהלים רבים כמוני בני 50 הנפלטים ממעגל העבודה לחזור אליו בתפקיד ומעמד דומה, אם בכלל, קלוש ביותר.

מדי סוף שבוע אתאר כאן את החוויות והתובנות שלי מנקודת מבט אישית, ביקורתית ואירונית. לפי שעה, בחרתי שלא לחשוף את זהותי.

-----

אפילו ה-GPS מתקשה למצוא את המדרחוב הקטן שבין סמטת הוורד למשעול היקינטון. אני מחנה את המכונית במפרצון חניה בחזית ביתו המטופח של ד'. ההעתק הזה של אחוזה כפרית בטוסקנה מעורר בי טינה ורצון לחזור על עקבותיי. מה הייתי צריך את השטות הזאת בכלל?

''אתה חייב את זה לעצמך'', אמרה גילה, חברתי הטובה, שבאה לבקר במפתיע אחרי כמה ימים שבהם סיננתי את שיחות הטלפון, ולא עניתי להודעות ה-sms שלה. לא רק שלה, למען האמת.

''תראה איך אתה נראה, ככה אתה חושב למצוא עבודה חדשה? אתה בכלל יודע מה השעה עכשיו? צא מהמיטה ותתקלח. אני אתקשר בינתיים ל-ד' שיקבל אותך דחוף'', אמרה והעיפה מעלי את השמיכה.

גילה היא אדריכלית נוף מצליחה, ובעלת אחד המשרדים המצליחים בארץ. את כל הצלחתה היא תולה ב-ד', המאמן האישי שלה, שהוציא אותה מהבוץ ואירגן לה את החיים האישיים והכלכליים.

''הוא קואצ'ר ענק. הוא מדהים'', אמרה ועיניה הצטעפו כעיני נוחי דנקנר בפגישותיו עם הרנטגן. "הוא יקבל אותך מחר בבוקר. אתה תראה, הוא יביא אותך למקומות שלא חלמת להגיע אליהם''.

לקואצ'רים אין קופסת טישיו כמו לפסיכולוגים?

אני מצלצל בפעמון. צליל מוזיקלי רחוק עולה ממעמקי הבית. לא ידעתי שגם פעמון ביתי משמיע כבר יצירות מוזיקליות כמו טלפון נייד. ד' הקואצ'ר פותח לי את דלת הבית. הוא באמת ענק. כלומר, שמן וגדול. ריהוט הסלון שבו אנחנו יושבים משדר יוקרתיות קרירה. אני סוקר את ציורי המקור של רפי לביא, גרבוז וקדישמן התלויים על הקירות. נדמה לי שאני מזהה אפילו ציור בצבעי מים של זריצקי. 50 אלף דולר. מינימום.

''עסק לא רע, קואצ'ינג'', אני אומר. "גם אני חשבתי ככה, עד אתמול'', הוא אומר, וקולו רועד קצת. ''הכל שקר, זיוף, רמאות, עטיפה נוצצת. כלום. אפס''.

''מה קרה?'' אני שואל, מבוהל מהאינטימיות הבלתי-צפויה הזאת.

''אשתי החליטה לעזוב אותי. היא אומרת שאחרי 30 שנה היא מבינה פתאום מי אני - אטום רגשית, מדבר בסיסמאות. קלישאה מהלכת''. קולו נשבר ונהפך יבבות חנוקות. ''אני מצטער, סלח לי שאני משתף אותך ככה בצרות שלי''.

אני מחפש קופסת טישיו על השולחן המעוצב. מה זה? לקואצ'רים אין קופסת טישיו כמו לפסיכולוגים?

אני מתמלא באנרגיות חדשות, כמה טוב להיות נחוץ שוב. אני מדלג בעליצות למטבח המעוצב, מרתיח מים בקומקום החשמלי, מחטט במדפי ארונות המטבח ומוצא שני ספלים לקפה. ''תודה, באמת תודה'', הוא אומר. ''אני ממש מתבייש, אבל אתה יודע, זה פתאום הציף אותי''.

''שמע, ד'", אני אומר. ''אתה חייב לצאת מזה. זה באמת לא נעים להיזרק לכלבים בגילך, אבל זה גם לא סוף העולם. אתה צריך לגייס עכשיו אנרגיות חיוביות. אתה חייב להתחבר אל החוזקות שלך. העולם מלא בהזדמנויות. קח אחריות, תעיז ותנצח''.

במכונית, בדרך הביתה, אני מוצא את עצמי שר עם הרדיו. הנייד מצלצל. ''נו, איך היה?'', שואלת גילה. ''מדהים'', אני אומר. ''הקואצ'ינג הזה ממש עובד''.

בפרק הבא: כושר גופני