החינוך האנתרופוסופי יוצא מהארון

אחרי ששכני הוירטואלי, הפסיכולוג גיל ונטורה, יצא מהארון וכתב את המילה המפורשת, חשבתי שאולי גם אני יכולה. כן, אני יכולה. הנה זה בא. (אוי, זה קשה): אנתרופוסופיה.

איכשהו, היא הפכה מילה נרדפת לפלצנות, אבל אני חושבת שהיא כמו קאובוי שקוראים לו סחלב. עם שם כזה, לך תסביר שהוא בחור פשוט, מסוקס ושתקן. אם רודולף שטיינר היה הוגה את האנתרופוסופיה היום, גדודי פרסומאים קואוצ'רים ואסטרטגים היו בטח ממליצים לו להחליף את השם למשהו יותר ידידותי.

אבל שטיינר פיתח את האנתרופוסופיה בתחילת המאה העשרים, פחות או יותר במקביל לתורה אחרת שאולי שמעתם עליה: הפסיכואנליזה. האחת תפסה חזק והשפיעה על תפיסת המציאות של האנושות כולה. השנייה נשארה אזוטרית אבל מעולם לא נעלמה. להיפך, אני חושבת שהמאה העשרים לא כל כך התאימה לאנתרופוסופיה.

היינו צריכים להפנים את נזקי המאה ההיא, להתפקח מכמה אשליות גדלות, כדי להבין את גדולתה של האנתרופוסופיה ועד כמה היא נותנת מענה לבעיות שמזדקרות לעברנו מכל עבר. בעיות כמו הפרעות קשב וריכוז, דיכאון, מועקות או סתם שעמום קיומי. בעיות של חברה שהעלתה על נס את השכל, את היכולות האינטלקטואליות והשאירה מאחור את שאר המרכיבים המאפיינים אותנו כבני אנוש.

למרות שהטור עוסק בדרך כלל בספרות ילדים, אני רוצה לחרוג הפעם מהנושא לרגל יציאתו של ספר להורים דווקא. שמו "הינך המורה הראשון של ילדך". על הכריכה כתוב: "מה הורים יכולים לעשות עם ילדיהם ולמענם מן הלידה ועד גיל שש". לכאורה, ספר הורות לכל דבר. קראנו הרבה כאלה. אבל רחימה בולדווין דאנסי, מיילדת וגננת החיה בקליפורניה, מבססת את עיקר עצותיה על עקרונות חינוך ולדורף (שיטת החינוך האנתרופוסופית).

במחשבה שנייה דווקא קיים קשר הדוק בין הספר לטור, משום שתפיסותיו של שטיינר על התפתחות הילד השפיעו עלי גם כקוראת וככותבת ספרי ילדים.

עד גיל 7 ילד לומד דרך הגוף, לא דרך השכל

ילד אינו מבוגר נמוך! ילדים הינם בעלי מודעות שונה לחלוטין מזו של מבוגרים. במשך שבע שנות חייו הראשונות הילד חווה את העולם בעיקר דרך גופו וחושיו. כדאי לכם להתבונן פעם איך הילד שלכם מחכה למשהו מרגש. האם הוא יושב ללא נוע (או מקסימום מקפיץ רגל) כמוכם? לא. כל גופו רוטט בציפיה. הוא לא יכול לחכות עם הראש. הוא קופץ ממקומו, מרעיד את ידיו, מתקפל, משמיע קולות. כל הדברים האלה שגורמים לנו להגיד לו: שב כבר בשקט! אז זהו, שטיינר אומר שהוא לא יכול.

עם ילד קטן ניתן להשיג הרבה יותר באופן עקיף, באמצעות דוגמא וחיקוי, מאשר באמצעות לימוד ישיר. כלומר, אם אתם רוצים שילד בן 4 יסדר את חדרו, אתם יכולים להגיד שוב ושוב: "לך לסדר את החדר" ואז לצאת מדעתכם על כך שהוא עצר בין הסלון לחדרו כדי לגזור את דברי הדואר החביבים עליכם. הדרך היעילה תהיה להתחיל לסדר בעצמכם ולהזמין אותו להצטרף בדרך יצירתית.

כשהילדה לופתת את שערות אחותה, אתם יכולים (ובחיי שראיתי הורים בגינה הציבורית שעושים את זה) לרכון לצידה ולנסות לשכנע אותה, בזמן שהאחות המקורקפת צורחת, שזה לא בסדר ולא מוסרי ואהבת לרעך כמוך. יעיל יותר יהיה להרחיק אותה בתקיפות מהמקום, בלי כעס, עד כמה שאפשר.

אני אחזור על כך שוב: עד גיל 7 ילד לומד (וגם מפתח תהליכי חשיבה) דרך הגוף. לא באמצעות פניה ישירה אל השכל. אם צריך לבחור דבר אחד שאפשר וכדאי לקחת מהספר "הינך המורה הראשון של ילדך" - זהו זה.

אנחנו מנהלים שיחות הגיון עם ילדים ברגע שהם מתחילים לדבר, אנחנו פורשים בפניהם הסברים מדעיים לכל תופעה. בעצם, אנחנו מקיפים אותם בענן בלה-בלה שלא מתאים להם!

מתוך הספר: "כאשר ילד שואל 'למה השמש זורחת', הוא תוהה אודות מטרת התופעה ולא על אופן התרחשותה. בתשובה 'כדי לחמם אותנו וכדי שהעשב הפרחים יצמחו' תהיה תועלת רבה יותר מאשר על הרצאה שלמה על תרמודינמיקה".

יכול להיות שאתם מתפקעים מגאווה לנוכח ילד שמדקלם את שמות גרמי השמיים ויודע לנקוב בחוקים הפיזיקליים הגורמים לתנועתם. אבל תגידו, האם הילד שלכם יודע את העובדה המדעית הנכונה בנוגע לחלל? העובדה היא כזאת: הכוכבים הם הילדים השובבים של הירח. ככה זה. נבדק מדעית על ידי מאות סופרי ילדים. תאמינו לי.

 תנו להם לשחק. עוד יהיה להם זמן ללמוד. צילום: ויז'ואל / פוטוס

המשחק הוא הבסיס הטוב לצמיחה אינטלקטואלית עתידית

על פי הספר ושיטת ולדורף, כאשר אתם חושבים שעדיף לילד בן 6 ללמוד לקרוא מאשר לשחק בארגז החול, אתם עושים לו עוול אינטלקטואלי.

"גישה שגויה זו של החלפת משחק יצירתי בעבודה אקדמית תפסה תאוצה מאז שנות ה-50...גורמים רבים פועלים היום נגד המשחק החופשי: הדגש על השגיות לימודית מוקדמת, טלוויזיה, מחשב ומשחקי וידאו, הקושי בחיבור עם הטבע והצורך בהשגחה מתמדת בסביבה עירונית". וכמובן, מבוגרים עסוקים, חסרי אנרגיה יצירתית לעודד משחק אצל ילדים.

הצעצועים המומלצים הם כאלה שאין להם רק שימוש "נכון" אחד. יריעת בד יכולה להיות גג של בית, גלימה או נחש. באטמוביל, לעומת זאת, יכולה להיות רק באטמוביל (או, מנסיון אישי, חפץ כבד שזורקים על האח ומפיק ממנו קולות בכי מענגים).

"המשחק הדמיוני של ילד קטן, שבו משתנים חפצים מדבר אחד לשני, הינו בסיס מצוין לשימוש בסמלים הכרוך בתהליך הקריאה העתידי. כפי שחשוב לא לדלג על שלבי ההתפתחות הגופנית כמו זחילה, למשל, כך יש לכבד גם את גיל הפנטזיה ולהתייחס אליו כאל חלק חשוב בהתפתחות תקינה".

ילדים המתחנכים על פי שיטת ולדורף מתחילים את לימודיהם בבית הספר בסביבות גיל שבע, בגלל ההנחה שרק אז אפשר להתחיל, בהדרגה, לפנות ללימוד של סמלים מופשטים כמו אותיות ומספרים.

ריתמוס

אחת מההנחות העומדות מאחורי פעילויות בגן ולדורף היא שהילד זקוק לריתמוס – חזרה קבועה וטיקסית על פעילויות. קודם כל, זוהי דרך הטבע: עונות השנה, יום ולילה, גאות ושפל, הכל בנוי על חזרה ריתמית.

כך מתאר זאת הספר: "כבני אנוש מודרניים יצרנו חיים המנותקים מן הריתמוסים של הטבע. באמצעות תאורה חשמלית, אנו יכולים לעבוד עד לשעות הקטנות של הלילה... אנחנו יכולים להטיס תותים למיניסוטה בחודש ינואר..." ובמילותיו של שטיינר: "ככל ש(האדם) מתורבת יותר, כך מצטמצם הריתמוס... תוהו ובוהו שולט. אבל על האדם להוליד מחדש את הריתמוס מתוך מהותו הפנימית העמוקה ביותר, מתוך יוזמתו".

טוב, בסדר, נגיד שהבנו, אבל מה זה אומר בחיי היום-יום? להבנת תפקידו של הריתמוס יש אולי את החשיבות הגדולה ביותר בנוגע לבניית שגרת יומו של הילד ושל המשפחה כולה.

"אורח חיים קבוע... מציע סביבה יציבה במהלך הצמיחה והשינויים המהירים בילדות... ריתמוס בחיי הבית עשוי להרגיע ילד עצבני או קשה, משום שהוא הופך את חייו לסדרת אירועים... שמהם הוא שואב תחושה חדשה של ביטחון. שעות ארוחה קבועות ושעות קבועות של מנוחת צהריים והליכה לישון בלילה, עוזרות להתחיל לכוון את הילד לעבר תחושה טבעית ביחס לזמן החולף". זה לא אומר שאין מקום לחריגות ולהפתעות! אבל זה מה שהן צריכות להיות. חריגות.

בולדווין דאנסי מעידה על עצמה דבר שנראה לי נכון לגבי משפחות רבות: ההכרה בחשיבות הריתמוס להורים, מופנמת רק עם הילד השני והלאה. כשיש ילד אחד, קל לצרף אותו לפעילויות ההורים בלי לחשוב יותר מדי על שגרה. איזה מגניב זה לקחת את הגמד שלי לבית קפה בעשר בלילה! אחרי הילד השני, תודה לאל, ההורים כבר פחות עסוקים בלהיות מגניבים ויותר עסוקים בהישרדות.

חתיכת גילוי נאות:

תוך כדי כתיבת הטור, עשיתי את הדברים הבאים: חמש פעמים סולקו הילדים מהמחשב בגערות. פעמיים רבתי עם אבא שלהם בפניהם. ארבע פעמים נהמתי שימצאו להם כבר משהו לשחק בו ויעזבו אותי בשקט.

מה, אני לא יודעת שאני צריכה לקום מהמחשב, למצוא שני אצטרובלים ויריעת בד ולעודד אותם לפתח משחק יצירתי שיזין את נפשם המתפתחת? יודעת. אז מה. הקשר בין החיים לתיאוריה הוא בדרך כלל מהבהב עד קלוש.

גם הספר מנסה לנטרל קצת ממשא האשמה שאנחנו, כהורים, מסתובבים איתו כל הזמן. אין צורך לעשות הכל ומיד כדי להיות "הורים טובים", אבל מומלץ לקרוא, לתת לדברים לחלחל ואז לבחור מה נכון ומתאים לכם לישם.

• הינך המורה הראשון של ילדך – רחימה בולדווין דאנסי. תרגום: רותי ויינשטיין. בהוצאת העמותה לקידום האנתרופוסופי ברמת גן.
• ספר נוסף מומלץ בנושא: ילדות בריאה – ד"ר אבישי גרשוני. בריאות וחינוך ילדים לאור האנתרופוסופיה. הרדוף.
  

לחצו כאן למדור ספרי ילדים.

רינת פרימו היא סופרת ילדים, מחברת הספרים: "איה, אאוץ', אווה", "אמא מושלמת" ועוד.