התרמית שחושפים הסינים בקריביים
פרשת החטיפה במרכז אמריקה מדגימה כמה תאוות בצע מדריכה חברות וממשלות מושחתות, שמאפשרות לגבות מכל פועל סכומי עתק רק עבור הזכות להעסיקו
300 עובדים סינים החליטו לעבור על החוק ולקחת בשבי את נציגי חברת הבנייה אשטרום, עד שיושב להם כספם. מאות עובדים אלה שילמו 4.5 מיליון דולר (15 אלף דולר כל אחד) עוד לפני שהתחילו לעבוד, כסף שחולק בין המתווכים השונים, סינים וישראלים. יש להניח שגם חברת הבנייה קיבלה את חלקה. אצלנו כידוע – אין פראיירים.
הזכות לעבוד היא זכות יסוד אוניברסלית. לכן אמנות בינלאומיות וחוקים ברוב המדינות אוסרים לגבות מעובדים כספים עבור קבלת עבודה. ל-300 העובדים הסינים ולמיליוני העובדים המשונעים מארצות המזרח למדינות המערב, האמנות והחוקים לא ממש עוזרים. עובדה. הם משלמים אלפי דולרים רק כי הם מקווים לשכר גבוה שיכסה את החובות שלקחו ועוד יאפשר להם לחסוך כדי להעלות את רמת חייהם בשובם למולדתם.
עובד בניין סיני המועסק בישראל בתאגידי הבנייה שילם לפני בואו למעלה מ-20,000 דולר. תאגידי הבנייה הם חברות כח-אדם שקיבלו רישיון להביא מהגרי עבודה לישראל ולשבצם לעבודה בחברות בנייה. לפני הקמתם, בשנת 2006 שילמו העובדים סכומים שנעו בין 6,000 ל- 10,000 דולר.
על פי החוק מורשים התאגידים לגבות מהעובדים סכום שלא יעלה על 1,000 דולר עבור הוצאות גיוסם. התאגידים משלמים למדינה עשרות אלפי שקלים עבור הרישיון ובנוסף נותנים ערבויות כספיות גבוהות שנועדו לחילוט במקרה שהעובדים לא יקבלו את שכרם. הסכומים הגבוהים שמשלמים התאגידים מגולגלים על העובדים ולכן נסקו הסכומים שהעובדים משלמים.
אף תאגיד לא נתבע עד היום על גביית הסכומים הבלתי מותרים מהעובדים. לאף תאגיד גם לא חולטה הערבות ששילם להבטחת התשלום לעובדים, למרות שמאות עובדים התלוננו במשרד התמ"ת על אי קבלת שכרם. יש כאן לא רק עצימת עיניים של הממשלה, לדעתי במודע ובכוונה, מהכספים שגבייתם אסורה, אלא גם שיתוף פעולה נפשע עם התאגידים, בהימנעות לחילוט הערבויות לטובת העובדים.
ביוני 2007 אמורה היתה להתחיל תוכנית להבאת פועלים מתאילנד לעבודה חקלאות על ידי ארגון IOM המסונף לאו"ם, במטרה למנוע את התשלומים הגבוהים של העובדים למתווכים (העובדים התאילנדים משלמים בין 9,000 ל-12,000 דולר). החלטת הממשלה להתחיל בתוכנית התקבלה לאחר שהוגשה עתירה בנושא לבית המשפט העליון, על ידי עו"ד יובל לבנת מקו לעובד.
אלא שאיגודי החקלאים הרימו קול מחאה. חלקם הגדול מתחלק בכספים השחורים, וכשלובי החקלאים מרים את קולו שום אמנה וחוק לא יעמדו מולו. החלטת הממשלה הוקפאה בתירוצים כאלו ואחרים.
גם מעובדים ישראלים נגבים כספים עבור הזכות לעבוד, למרות האיסור האוניברסאלי, בצורה סמוייה ומתוחכמת, בחסות ובשיתוף פעולה של הממשלה.
חוק לשכות פרטיות וחברות כח אדם המתיר לקחת סכום של 1,000 דולר ממהגרי עבודה, אוסר לגבות כספים מעובדים ישראלים עבור שיבוץ והשמה. אולם הממשלה שנתנה לחברות לתיווך והשמת עובדים גם לשלם את שכרם (חברות כח אדם) גרמה לכך שעשרות אלפי עובדי כח האדם בישראל שילמו ומשלמים מדי חודש אחוזים ניכרים משכרם עבור העסקתם, בעזרת ההפרשים בין השכר שהם מקבלים מחברות כח האדם לסכומים שמקבלות החברות מהמעסיקים בפועל. כלומר, התשלום הוא לא חד פעמי כפי שמשלמים מהגרי העבודה, אלא משולם מדי חודש בחודשו. בחישוב מצטבר נגיע לסכומים גבוהים אף יותר מאלו שמשלמים העובדים הסינים.
300 העובדים הסינים באיים הקריביים חושפים את התרמית המתמשכת של חברות תאוות בצע וממשלות מושחתות. אלמלא המשבר הפוקד אותנו היום, העובדים היו משלימים עם תשלום הכספים שכבר שילמו וממשיכים בעבודתם.
משבר בסינית פירושו גם הזדמנות. אולי זו הזדמנות להבין ולשנות.
חנה זהר, מנהלת עמותת "קו לעובד"