האם פיל יכול לשמש דופן לסוכה?

'הכינותי מראש...'

כשאין סוכה לנצח אפשר להשתמש בפיל שבחצר

הסוגיה המדוברת מופיעה במסכת סוכה שבתלמוד הבבלי (דף כב-כג), אך עבור הקוראים שאינם בקיאים בהלכות פילים אביא אותה בצורה מעובדת, עם כמה דילוגים. אני בטוחה שחברינו המלומדים ב'בית המדרש של הטוקבקים' יזהו, יבקרו ויזהירו מפני הבחירות הדלגניות שלי.

"...עשאה לבהמה דופן לסוכה - רבי מאיר פוסל ורבי יהודה מכשיר". לפנינו מחלוקת בשאלה הבוערת מה דינה של סוכה שאחת מהדפנות שלה היא בהמה (כן, הבנתם נכון...). רבי מאיר טוען שסוכה כזו פסולה ואילו רבי יהודה מתיר.

המשך הדיון מתמקד בניסיון להבין את עמדתו המפתיעה של רבי מאיר האוסר להשתמש בבהמה כדופן לסוכה (וכמובן לא בעמדתו ה'פשוטה' של רבי יהודה המכשיר סוכה זו). טוב, אז יש שני הסברים לאיסור: חשש שהבהמה תמות וחשש שהבהמה תברח.

אלא שיש בעיות הלכתיות גם בפיל האולטימטיבי: "לפיל יש רווח בין הרגליים", מקשה הגמרא, ובין רגליו נוצר חור בדופן הסוכה. אך התלמוד פוסק שעל בעיה זו ניתן להתגבר בקלות, אם נמלא את הרווח שבין רגלי הפיל בעלי דקל (אולי אלה שנשארו מהסכך של שנה שעברה...).

הבעיה השנייה קשה יותר והיא תלויה בעובדה המורכבת שהפיל עדיין חי והגוף שלו דורש את שלו. "שמא הפיל ירבוץ", מוטרד התלמוד, ופיל רובץ, על אף עוצמתו הפילית, מאבד מגובהו, והסוכה - מה יהא עליה? הפיתרון: נמתח את הפיל בחבלים מלמעלה.

"וכששלומית תאמר: הביטו זה נגמר..."

אז לאחר שנפתרו הבעיות ההלכתיות ניצבת בחצר הבית הסוכה הכשרה במלוא פשטותה: הדופן - פיל (חי או מת) שעלי דקל צפופים מחוברים לו בין רגליו והוא נתון בקולר וקשור בשני חבלים עבים בפלג גופו העליון, ובאמצע מסבה המשפחה היהודית הרגועה לקידוש ולסעודת החג.

אז מה הסיפור שלהם (ומה הסיפור שלי ושלכם)?

את הסוגיה הזו למדתי בצחוק ובדמע של אמת עם דבורה בושרי, חברה ותלמידה חכמה. דבורה לימדה את הסוגיה במסגרת ישיבת צוות של מנחי בית המדרש 'קולות', וההנחיה היחידה שהיא נתנה בפתיחת הלימוד היתה: "אתם חייבים לצחוק בקול כשאתם לומדים את הסוגיה הזו. אחר כך אתם רשאים לבכות". למה התכוונה דבורה? למה התכוונה הסוגיה? למה התכוונתי אני כשהבאתי אותה כאן היום? למה תתכוונו אתם בתגובותיהם?

בזמן האחרון הובלתם את 'בית המדרש של הטוקבקים' לסוגיות של 'קריאה ביקורתית' לעומת 'קריאה תמימה'. אני לא בטוחה שאלו הגדרות הולמות לסערה המרתקת המתחוללת בבית המדרש ואני כלל לא בטוחה שניתן לדעת בכלל לשים חיץ בין בקורת לתמימות, אבל לא מצאתי הגדרות טובות מאלה. חשבתי לעצמי שזה יהיה מעניין לבחון את שאלת הביקורת והתמימות גם בסוגיה אחוזת השד (או הפיל) שלפנינו. אני מציעה בליל אפשרויות ששמעתי מדבורה, מחברי ומלבי ואתם – הרי תוסיפו לשאול, לפתור ולחקור.

"יקרה דבר מופלא פתאום"?

אפשר לטעון שחז"ל אוהבים לבדוק גבולות והסוגיה שלפנינו היא עוד ניסיון שגרתי ותמים לעסוק בהגדרות ובגבולות. נדמה לי שהתשובה הזו הולמת את עולמם של החכמים, ובלבד שנוציא ממנה מילה אחת - 'תמים'. לפנינו, להבנתי, ניסיון חכם ומתוחכם, וכטענתה של דבורה גם כואב, לבדוק גבולות.

אלא שגבולות ניתן לבדוק בכל תחום ועל ידי כל דוגמא, וגם מי שטוען שיש כאן ניסיון תלמודי אופייני חייב להסביר את הבחירה לעסוק דווקא בפיל, במוות ובאלימות של הקשירה ותחיבת העצים בין הרגליים. גם החכמים, בדיוק כמונו, שמעו את הקולות של הפיל המעונה, קולות שהלכו ונחלשו עם החלשות הגוף במהלך החג, גם הם הריחו את השתן והצואה ואת הריקבון המתקרב של המוות.

דבורה טוענת שהסוכה, בית הארעי, מזכירה לחכמים ולנו את הארעיות של החיים, ובהקשר זה המצווה 'ושמחת בחגך' הופכת להיות אתגר דתי ענק. שמחה מתוך ולמרות תודעת המוות. "תצחקו לפני שאתם בוכים", אמרה לנו דבורה, אולי כי הצחוק הוא דרך להתמודד עם חווית הארעי, עם תודעת המוות.

ומהו הצחוק הנמצא בסוגיה שלנו? הוא כרוך בפנטזיה אלימה ההולכת ומתעצמת. הפיל יחיה ואחר כך ימות, אנחנו נקשור אותו לכל הכיוונים, נשמע את קולותיו המעונים, נחשב את מידת ההצטמקות של גופו הענק והמת. פנטזיות סדיסטיות - כך למדתי מדבריו של אריך פרום - קשורות לחרדה מהמוות. הפחד וחוסר היכולת להתמודד עם הבדידות יכולים לגרום לאנשים לרצות 'לבלוע' את האחרים. אם 'נבלע' (וגם אם יבלעו אותנו) לא נהיה לבד. כך אנחנו אומרים לעצמנו, וחולמים על פילים מתים הקשורים לנצח לסוכת הארעי של חיינו.

האם ביוצאנו אל הפגישה עם הארעיות של החיים אנחנו מבקשים לגעת ביכולתנו לבלוע את העולם, לשלוט עליו? האם העיסוק בפיל המתכווץ מבקש לנצח את חרדת המוות? שהרי מצאנו יצור חי שאפילו מותו לא מכווץ אותו לממדים מסוכנים, יצור חי, ענק ומאיים, שאנחנו מצליחים לנהל אותו ולהיות לו לאלוהים, ואלוהים כידוע לא מתים הם רק מתחלפים...

אני תוהה האם לפנינו קריצה מפוקחת, משעשעת, עצובה והירואית של החכמים לעולם ההלכה שהם יצרו. האם הם מבקשים לשים לרגע ללעג את בחירתם לעסוק בדיון ההלכתי, בפרטי המציאות והחיים, כתריס בפני הפורענות? אולי בדיון ההזוי הזה מבקשים החכמים ללמד אותנו שהם, כמו כולנו, פוחדים ונאחזים בסיפורי פילים וחבלים בשביל לשכוח לרגע את האמת הגדולה של חג הסוכות – העולם הזה הוא בית ארעי, זר מוזר ולא מובן ואנחנו לא שולטים בדבר?

ייתכן שהחכמים, ממש כמו אמני מיצג גדולים, מבקשים לתת 'פייט' אחרון, יצירתי, קורץ, מתוחכם ומאתגר לפיל הגדול והמפחיד מכולם, הפיל הנפיל העתיד לבלוע את היקום כולו - האין.

חברי לבית המדרש של הטוקבקים,

הסוגיה לפניכם ושלכם, ואני כל כך סקרנית לקרוא את התייחסותכם (ובסתר לבי מקווה ששומרי ההלכה ביניכם כבר מצאו את פסק המתיר לכתוב דברי תורה במחשב בחול המועד). וגם – יום אחד אחרון לשלוח אלי את אמרת חז"ל הנבחרת שלכם, כשבצידה כמה מילות הסבר.

רוחמה