למה נטפלים ליגאל עמיר?

הראיון שהעניק רוצח ראש הממשלה לתקשורת מעלה שוב שאלות בנוגע למעמדו הייחודי. בעשור הראשון שלאחר רצח רבין הרבו לעסוק בשיבוחו ובקילוסו של הנרצח, במקום לעסוק ברצח. בשנתיים האחרונות לעומת זאת, עבר הדגש לעיסוק ברוצח. עיסוק זה מזין התייחסות לא מאוזנת ולעתים היסטרית. שיאה החל למעשה כבר ב"חוק יגאל עמיר", אותו חוק מוזר שקבע שהוא לא ישוחרר לעולם משום שרצח ראש ממשלה. כאשר הזמר אריאל זילבר טען שעמיר אינו גרוע מכל רוצח אחר ויש לקצוב את עונשו, הקים השמאל קול זעקה, במעין התניה פאבלובית.

רצח של אדם הוא פעולה מתועבת וכל רוצח חייב לבוא על עונשו. עמיר הואשם בביצוע רצח בכוונה תחילה, ולא ידועות נסיבות מקלות בעניינו. אך אדם שטוען שרצח הוא רצח הוא רצח, נשמע יותר הגיוני ממי שטוען שעמיר, שמאחורי מעשהו עומדת אידיאולוגיה שטנית ומעוותת ככל שתהיה, נופל מבחינה מוסרית מיצור שטני שרצח את בתו הפעוטה כדי להרע לאשתו. בשל העובדה שלא הביע חרטה ובשל הנסיבות המיוחדות, אין גם מקום להעניק לו חנינה. אולם דווקא משום כך לא ברור מדוע יש להחמיר בעונשו.

רוצח בדם קר, פלילי או פוליטי, לא ראוי לראות את אור השמש, אך כל עוד קיים בחוק הנוהג לקצוב את עונשם של רוצחים, אין להחיל את העונש הזה רק על רוצחים מסויימים. אם בכל זאת מתעקש מאן דהוא לקבוע מדרג של רוצחים, הרי הרוצח הפוליטי נמצא במקום נעלה מבחינה מוסרית מזה של הרוצח הפלילי. הרוצח הפוליטי היה מוכן למסור את חייו ובמקרה דנן את חירותו כדי למנוע תהליך פוליטי שמבחינתו הוא אסון לאומי, בעוד שהרוצח הפלילי עשה זאת מתוך תאוות בצע או רשעות.

עמיר המרטיר

מנקודת מבטם של עמיר וחבר מרעיו, הוא מרטיר שהקריב את חייו כדי להציל את ארץ ישראל. אמנם מה שעבור יגאל עמיר הוא הצלה, עבורי הוא אסון, אך אינני סבור שיש להעניש אדם בשל פגיעה אנושה שפגע באידיאולוגיה שלי או בחלומותי.

בפרספקטיבה היסטורית חלק ניכר מהרוצחים הפוליטיים נתפסים כאידיאליסטים שמסרו את נפשם על מזבח הכלל. חלק מהם הפך אפילו לדמויות מופת, לא רק בעיני החוג המצומצם שעבורו היוו יד קטלנית, אלא גם בעיני חלק ניכר מהציבור הרחב, הכולל גם את מתנגדיהם.

בתולדותיהן של תנועות לאומיות שזורים לעיתים מעשי רצח פוליטיים והתנועה הציונית אינה יוצאת דופן מכלל זה. כך למשל ב-30 ביוני 1924 נורה למוות בירושלים ד"ר ישראל יעקב דה־האן. פרשיה זו שכונתה גם "הרצח הפוליטי הראשון בארץ־ישראל", הסעירה בשעתו את היישוב היהודי הקטן ולא חדלה להצית את דמיון הבריות עד עצם היום הזה. דה־האן שימש מעיין דובר ו"שר חוץ" לחוגים החרדים ולסניף אגודת ישראל בירושלים. כמו כן עסק בהסתה אנטי־ציונית ונחשד בשיתוף פעולה עם הוועד הפועל הערבי, נגד היישוב. פעילותו נתפשה כמכוונת לפגוע במאמץ לבניית הבית הלאומי.

הרצח בוצע ביוזמת מפקדים בהגנה. כנראה ששני מפקדים בולטים בסניף הארגון בירושלים, אברהם תהומי ואברהם גיורא (קריצ'בסקי) ארבו לו וירו בו למוות, בסמכות וברשות. לימים הופנתה האצבע המאשימה אל רחל ינאית בן צבי. אמנם אין הוכחה שהיא אכן נתנה את ההוראה, אולם הרצח מוכיח שכמה מחברי תנועות הפועלים היו קרובים לשיטות פעולה אלה. תהומי השתייך אמנם לפועל־הצעיר, שבאופן עקרוני התנגדה לאלימות, אולם עולם הדמדומים של כיתות קושרים מסתוריות, שבוחרות במעשי טרור משיקולים אידיאליסטיים היו חלק מהרומנטיקה שעליה חונכו. לפיכך המחשבה אודות רצח פוליטי לא היתה זרה להם. תהומי, מכל מקום, התראיין בגלוי על מעשהו.

הרשימה ארוכה. אליהו חכים ואליהו בית צורי, שני חברי לח"י שהתנקשו בלורד מוין במצרים קודם כל משום שהיה סמל של השלטון הבריטי ובמעשיהם תרמו תרומה שלילית להרעת יחסיה של התנועה הציונית עם בריטניה בכלל ועם צ'רצ'יל בפרט. מעשה הרצח שלהם זכה לגינויים מקיר לקיר כולל מצדו של מפקד האצ"ל מנחם בגין וכנראה שפגע אנושות במאמץ לאחד את שני הארגונים. לימים הפכו השניים לגיבורים ועל שמם נקראים רחובות ברמת אביב.

ב-1948 נרצח בירושלים הרוזן ברנדוט, שליח האו"ם למציאת הסדר במזרח התיכון. ברנדוט שסבר שיש לבנאם את ירושלים וביצע את תפקידו כשליח האו"ם - ארגון ששנה קודם לכן הצביע בעד הקמת המדינה היהודית בארץ ישראל - נרצח בשל תוכניתו. לא די שהרוצח לא נענש על כך, אלא שעם הזמן הפך רעהו של דוד בן גוריון ולימים גם לסמל ולמופת לאהבת הארץ. מדי שנה מתקיים בבית ספר שדה כפר עציון יום עיון לזכרו של האיש, יהושע כהן. אכן, נפתלות דרכי ההיסטוריה. בספרים ומאמרים שהתפרסמו לאחרונה, מעלים הכותבים על נס את דמותו לא רק משום שהיו לו זכויות רבות בחינוך ובהתיישבות, אלא משום שלשיטתם הוא הציל במעשהו את גורל ירושלים.

לאחר רצח רבין התברר לציבור שהוא מסר פיקדון לאמריקנים והבטיח את רמת הגולן תמורת שלום אמת. לשיטתו, הציל עמיר את ירושלים ומעשהו נבדל מזה של יהושע כהן רק משום שרצח יהודי.

היחס המפרגן לו זוכים רוצחים פוליטיים לעולם לא יהיה נחלתם של הרוצחים הפליליים. אפשר להניח שבפרספקטיבה היסטורית יהפוך עמיר לאידיאליסט ואולי אפילו לקדוש מעונה. אפשר כמובן להצטער על כך, אבל יחד עם זאת, למרות הסלידה הקשה שהוא מעורר וכמותו האידיאולוגיה שלו ולמרות שבעיני רבים רצח עם רבין גם את נשמתה של המדינה, יש להתייחס אליו כמו לרוצח רגיל. לבטח לא להחמיר עמו.

גילי חסקין , מדריך טיולים ודוקטור להיסטוריה