אמא אדמה

אם הייתי מאמינה בכוחות קוסמיים, הייתי אומרת שסופות הברקים שהבעירו אמש את שמי תל אביב, לבטח קשורים איכשהו למה שהתחולל במקביל בתוך היכל התרבות העירוני. כשמרסדס סוֹסה, כמו מאור גדול בעל כוח מאגי, עלתה לבמה לאיטה, נתמכת על ידי אחד מעובדי הבמה, התיישבה על כסא נמוך שממנו לא זזה לאורך כל המופע ופתחה את שערי השמיים, נדמה היה לרגע שהעולם נעצר. אם לאדמה היה קול, היא היתה נשמעת כמו מרסדס סוֹסה. חזקה. גאה. ישירה. מחוספסת. נשברת לפעמים אבל לא נותנת לזה לעצור אותה. עוטפת אולם ומלואו, מערסלת ומרגיעה. בגיל 73, הזמן נותן את אותותיו בגוף - אבל הקול עדיין שולח אש, מסעיר ומרעיד מיתרי נפש.

אם לאדמה היה קול, היא היתה נשמעת כמו מרסדס סוֹסה (צילום: ירון ברנר) 

לכל תקופת חיים יש את העוגנים שלה. סוסה היא לא רק עוגן בנקודת זמן ספציפית, אלא כוכב צפון, על זמני, כזה שנותן תחושה של ביטחון בקיומו של הנצחי דווקא בעידן שבו הכל אופנתי וחולף. למרות שאולם היכל התרבות היה מלא באחוז גבוה של קהל עם שורשים לטיניים, השירה של סוֹסה היא לא רק זיכרון או געגוע למקום אלא כמיהה לגורם מאחד בעידן שבו נדמה שהרקמה האנושית הולכת ומאבדת מאחז.

לאחר צאת אלבומה האחרון, "Corazon Libre", שלא מעט משיריו בוצעו אמש, סוֹסה נמנעה מלהופיע לאורך זמן ממושך בעצת רופאיה. גם היום הבריאות רופפת, אבל הבמה כך אמרה בכל הראיונות האחרונים שנתנה, ממלאת אותה בכוח. היא אוהבת את המפגש עם הקהל וזקוקה לו. הוא מחזיר לה אהבה. את מילות השירים היא קוראת מדפים שמונחים על מחזיק התווים שלפניה. העיניים מרחפות מהר על פני המילים, הקול נושא אותן הלאה. מדי פעם היא לוגמת מכוס המים שמונחת לצדה וממשיכה.

סוֹסה עם נגן הגיטרה חורחה ג'וליאנו. מפנים לה מקום (צילום: ירון ברנר)

את המופע, כך אמרה לקהל אמש, היא מקדישה לזכרו של דניאל דוֹרי, אחיו של מפיק המופע, יאיר דוֹרי, וחבר קרוב שהלך החודש לעולמו. היא שרה לכבודו את השיר "סמבה כדי לשכוח" שכתב דניאל טורו. בסופו של השיר היא מוחה את הדמעות. עוד מעט היא תשיר את "Gracias A La Vida", תפילת ההודיה האולטימטיבית ותגרום גם לקהל לבכות.

הכישרון הגדול של סוסה, הוא הרי לא רק בקול שמהדהד פנימה ובנוכחות הבלתי אמצעית שלה שמקרינה החוצה, אלא גם בטקסטים שהופכים את השיר שלה לשיר שלנו.

היא מזמינה לבמה את קוֹקי סוֹסה, האחיין שלה, לשיר איתה את "Pais". כשהוא שר, היא מנצלת את הזמן לנוח. מנגבת את הזיעה, לוגמת עוד לגימה מכוס המים.

הם מופיעים די הרבה ביחד ונדמה שעבור סוֹסה, בשלב הזה של הערב, נוכחות מוכרת היא כמו חוף מבטחים. היא נהנית מהשירה של קוֹקי סוֹסה. עוצמת את העיניים. מחייכת. למרות שהגוף מונח על הכסא, הרגליים נותנות את הקצב, הכתף רוקדת מעצמה וכפות הידיים גם הן. כשהיא שרה על כאב, הוא כמעט הופך למוחשי. כשהיא מדברת על אהבה, היא מחממת את הלב.

עם האחיין, קוקי סוֹסה. נהנית מכל רגע (צילום: מרב יודילוביץ')

מעטים הזמרים שמוכנים לחלוק בקלות שכזו את אורות הבמה עם אחרים. סוסה עושה את זה כבר שנים, אולי כי אף אחד לא יכול באמת לגנוב לה את ההצגה. עוד מעט תעלה לבמה מיטל טרבלסי שתפתח עם "Luna" ותמשיך ביחד עם סוסה לשיר את "Y Dale Alegria A Tu Corazon". לטרבלסי יש קול נהדר אבל איכשהו השילוב בין השתיים פשוט לא עובד. סוסה היא האדמה, טרבלסי היא השמים. סוסה היא יהלום לא מעובד, סוס פרא, הדבר עצמו. הביצוע של טרבלסי נקי, אולי נקי מדי, מרוחק, עסוק בעצמו, לא מספיק קשוב.

צבעי המוזיקה

לצדה של סוסה על הבמה רביעיית נגנים שהם מתנה. הגיטריסט חורחה ג'וליאנו, נגן הבס קרלוס ג'נוני, נגן כלי ההקשה רובן לובו והפסנתרן ומנהלו האמנותי של הערב גוסטבו ספאטוקו, שמעשירים את המפגש עם סוֹסה ברבדים ושכבות של צבע מבלי להשתלט על הערב או להתבלט מדי אבל בו בעת מבלי להתבטל.   

עם מיטל טרבלסי. אדמה מול שמיים (צילום: מרב יודילוביץ')

מי שהפתיעה בערב היתה זמרת ברזילאית לא מוכרת בשם מרסיה ששרה ביחד עם סוֹסה את "Insensatez" של ז'ובים. לא קל לעמוד על במה ליד סוסה אבל דווקא בנונשלנטיות של מרסיה, בהיעדר הניסיון להתבלט היא הצליחה להשאיר חותם. ביחד הן ישירו גם את "As Rosas Nao Falam" של קרטולה, קלאסיקה ברזילאית שביחד הן עושות גם ממנה חגיגה.

כשמרסיה תרד מהבמה, סוסה תבקש מהקהל לסלוח לה אם תטעה במילותיו של השיר הבא. כשהמוזיקה מתחילה הקהל יוצא מגדרו. סוסה שרה את "לבכות לך" של אביב גפן בעברית ומבקשת מהקהל להצטרף אליה לזכרו של יצחק רבין. זו לא הפעם הראשונה שסוסה שרה את השיר. בפעם הקודמת היא שרה אותה ביחד עם גפן. המחווה הזו, אין מה לומר, מרגשת אולי מכיוון שדווקא היא, למודת הקרבות והמלחמות שבהן אין מנצחים, יודעת היטב את המחיר. הקול שלה, שמלביש את המילים ומשלח אותן טעונות, נשבר ומתייצב. גם בעברית, היא יודעת היטב מה היא שרה ואיך עושים את זה.

עם ליאורה. כמה טוב שדברים מסוימים אינם משתנים (צילום: מרב יודילוביץ')

במסגרת ההפתעות של הערב סוֹסה תעלה לבמה את לואיס קרלוס בורחס, נגן אקורדיון וזמר מפורטו אלגרה, שמוסיף לבמה צבע וקצב. ביחד הם ישירו את "Deja la vida volar" ואת "El Cosechero", ייהנו מכל רגע ויגרמו לקהל לחייך מאוזן לאוזן. אליהם לבמה תצטרף הזמרת ליאורה וביחד הם ישירו את "Todo Cambia".

השיר הזה שמדבר על שינויים ללא הרף, יהיה אחד לפני שהערב יינעל.

כשהן שרות ביחד, קשה שלא להתחמק מהמחשבה על כמה טוב שסוֹסה אינה משתנה. היא כמו בית שתמיד טוב לחזור אליו. לידה, איכשהו, נראה שאולי בכל זאת יש תקנה. אבל אז היא קמה לצלילי "Luna llena", שכבר שנים מסמן את תחילתו של הסוף בקונצרטים של סוֹסה. זו הפעם הראשונה לאורך כל המופע שבו היא נעמדת על רגליה. הקהל יוצא מגדרו. המוזיקה הולכת ומתגברת והקהל ביחד איתה. אנשים מתקרבים אל קדמת הבמה. היא מתחילה לנוע, זה נראה כמו ריקוד. קשה לה התנועה. היא שומרת על קצב ובצעדי ריקוד איטיים מתקדמת לכיוון הקוּליסוֹת ונבלעת בהן.

10 דקות יעמוד כל הקהל בהיכל התרבות בתל אביב על רגליו, מוחא כפיים, מחכה שתשוב. גם הרבה אחרי שאורות האולם דלקו.