הטרגדיה בהוד השרון: "ודאי היו סימנים מוקדמים"
החברים ההמומים במשטרה לא זיהו דבר לפני שהקצין מייקל פישר רצח את משפחתו, אבל לדברי הקרימינולוג ד"ר דני גימשי, "בראייה לאחור, ניתן היה לאתר סימנים". ולמה בדיוק שוטרים נמצאים בסיכון גבוה יותר לבצע מעשה זוועתי שכזה?
כשוטר, היה מייקל פישר בעל סיכון גבוה יותר לרצוח את בני משפחתו. כך טוען ד"ר דני גימשי, ראש החטיבה לקרימינולוגיה ואכיפת החוק בחוג למדעי ההתנהגות במכללה למנהל בראשון לציון, בשיחה עם ynet בעקבות הטרגדיה אתמול (יום ה') בהוד השרון. לפי החשד, פישר רצח את אשתו הילה, את בנם יובל, בתם ירדן, ואז התאבד.
הקצין רצח את משפחתו והתאבד:
לפני כשבוע עבר פקד פישר לתפקיד חדש. לדברי גימשי, ייתכן שהלחץ מהמשרה החדשה היה "הקש ששבר את גב הגמל". בכל מקרה, הוא טוען כי למרות התדהמה בקרב החברים במשטרה שלא הבחינו בדבר - הניסיון מלמד שככל הנראה הופיעו סימנים מוקדמים שיכלו להעיד על הזוועה שעתיד הקצין הצעיר לבצע.
"כשבוחנים התנהגות אנושית בראייה לאחור, ניתן לזהות בדרך כלל אותות אזהרה, אלא שלא תמיד אנו יכולים להיות רגישים לכולם. זה תפקידם של מפקדים ושל אנשי מדעי ההתנהגות. ייתכן ששוטר, בהשוואה לאזרח רגיל, יודע להסתיר רגשות בצורה טובה יותר. זאת לאור הסוציאליזציה שהוא עובר במשטרה. בראייה לאחור, לטעמי ניתן היה לאתר סימנים כאלו", הוא אומר.
הילה, יובל ומייקל פישר. תסמונת "האקדח במגירה"?
"שוטר הוא בראש ובראשונה בן אדם וככזה יכול להיקלע למצב בו הוא הורג את בני משפחתו, אלא שממחקרים ומאירועים דומים עולה כי לשוטר גורמי סיכון נוספים שמגבירים את הסיכוי שיגיע למצב בו הוא רוצח את משפחתו", הסביר.
תסכול, עולם שחור-לבן, נשק זמין
המומחה מונה שלושה גורמי סיכון המגבירים את הסיכוי כי שוטר, בשונה מאזרח רגיל, יגיע ל"מצבי קיצון" שעלולים להסתיים באופן טראגי. "אחד מגורמי הסיכון הוא חיים באווירה אלימה", הוא מפרט. "החשיפה לצד האלים של החיים במסגרת סיטואציות יום-יומיות בעבודה המלווה בתסכול - בשל חוסר תמיכה, אולי מהציבור, אולי ממפקדיו או ממשפחתו, עלולים להוביל שוטר להיקלע למצבי דחק. במצב זה מתגברים הסיכויים שיקלעו למצב קיצון וירצח את משפחתו. רופאים עוברים תהליכים דומים."גורם סיכון נוסף בקרב אוכלוסיית השוטרים הוא הנטייה שלהם לראות את העולם בשחור לבן - פושע או חף מפשע. מאחר שאין אמצע, רמת הסיכון גבוהה יותר", מסביר גימשי. "ייתכן שקצין המשטרה, שראה שעומד בפניו מצב קיצון של הכל או לא כלום שהצטבר אצלו והתפרץ והתפוצץ. במובן זה, בהריגת ילדיו הוא ראה משהו טוב, כי לא רצה להשאירם בעולם השחור בו הוא חי".
לשני גורמי סיכון אלו, אומר גימשי, מצטרפת העובדה שכלי נשק היו זמינים בבית משפחת פישר, מאחר ששני בני הזוג שימשו קצינים במשטרה. "גורם סיכון זה נקרא תסמונת האקדח במגירה. יודעים שכשיש כלי נשק זמין, הסיכון שייעשה בו שימוש גבוה יותר. עשו למשל מחקרים בעניין מקרי הרצח בארצות הברית והגיעו למסקנה שריבוי המקרים קשור לזמינות הגדולה של כלי הנשק. זו תסמונת הרלוונטית גם בקרב חיילים".
למרות זמינות כלי הנשק, מבהיר גימשי כי בישראל קיימים מנגנוני ביקורת ראויים על אנשי הביטחון המורשים להשתמש בנשק. "מערכת המיון של משטרת ישראל המאפשרת לאדם להחזיק אקדח היא מצוינת, מהטובות בעולם", הוא אומר. "השוטרים עוברים מבחנים מורכבים, תיאורטיים ומעשיים".
על הטענה כי תופעת התרבות מקרי האלימות הקיצוניים בתקופה האחרונה נובעת מחיקוי, אומר גימשי כי "ממחקרים אנו יודעים כי באלימות יש תופעה של מה שמכנים 'אופנה' ומקרים דומים יכלו להוביל לתוצאה. האופן שבו חברה צריכה להתמודד עם דבר כזה, למנוע אותו, הוא על ידי אורח חיים מאוזן יותר שמונע מאנשים פתרונות קיצוניים. כדאי שהחברה תאמץ מה שקוראים לו 'שביל הזהב'".
לפנייה לכתב/ת 
