גם גאווה מוגזמת היא בעצם סוג של ארון
היא בודדה אותי מהנושאים האחרים בחיי, כמו משפחתי, מחול, תיאטרון, מוזיקה, ספרות, חינוך, איכות הסביבה ועוד מיליון דברים שאני אוהבת וחוזרים לי לאט לאט לחיים, מבלי שאחפש בהם את הנקודה הלסבית או הפמיניסטית בכל רגע נתון
אני מתחילה לחשוב שהעיסוק ביציאה מן הארון, כמה שהוא נמשך כמעט כל החיים, אינו מרכז החיים משלב מסויים ואילך. עדיין ישנה התהייה, מה יקרה אם יגלו, מה יקרה אם יחשבו, במקומות עבודה חדשים וכיוצא בזאת, אבל זה הרבה פחות מעסיק ומטריד אותי. הרבה יותר חשוב לי לראות ולחשוב לאן אני הולכת עם החיים שלי, לא רק ברובד הזוגי או הקהילתי. אני עדיין קשורה לקהילה, עדיין מנסה לחשוב איך לקדם את הנושאים הקרובים לליבנו – שוויון זכויות וחופש להיות מי שהננו מבלי להיתקל בתקרות זכוכית, סנקציות חברתיות או בעיות חוקיות בנושאי משפחה, אימוץ, נישואים וכו'. יחד עם זאת, קצת נמאס לי שזה מרכז העשייה וההוויה שלי.
היותי לסבית אינו עיקר חיי בימים אלה, בהם חזרתי ללמוד והתחלתי לעבוד. מזמן החלטתי שלא אכנס לארון רק כדי להימנע מעימותים, שאלוהים יודעת אם יהיו בכלל, במקומות עבודה ובמרחבים שאינם קהילתיים. אני מי שאני, ובמרחק חיפוש הגוגל ניתן לדעת זאת. הארון היה כל כך קשה עבורי שיכולתי לחיות בו, מהרגע שהבנתי שאני לסבית, בדיוק חמש דקות. לא נועדתי לחיות את חיי בהסתתרות, ואני עדיין לא מבינה למה עליי להסתתר בכלל, או מה רע בי ובאורח חיי. כנראה שום דבר, אם להסתכל על החיים שלי כרגע. ומי שחושב אחרת – לא הטור הזה ישנה את דעתו.
מסתבר שהחברים הישנים שלי התגעגעו אליי מאוד
היה לי המון זמן לחשוב, בתוך בליל החגים, וגיליתי בחגים שרוב חבריי, שלא לומר כמעט כולם, הם מן הקהילה. יש משהו מגוחך בהבנה שבניסיון לצאת מהארון ולהשתחרר מכבלים מסוג אחד, כבלתי את עצמי בצורה אחרת. קשרים שהיו לי טרם היציאה מהארון נמוגו ככל ששקעתי בענייני הפוליטיקה הפנים קהילתית. היו לי פעם עוד תחומי עניין, נזכרתי בשבוע שעבר, ויש לי מיליון צדדים ורעיונות באישיות שאינם קשורים בכלל בהיותי לסבית, כמו שכתבו כאן בטוקבקים בעבר. אני כנראה אדם מיוחד גם בלי קשר לנטייתי המינית. נפלה עליי, תוך כדי סוכות, ההבנה שקצת צמצמתי את עצמי. אז הרמתי טלפונים ושלחתי כמה מיילים, והופס, מסתבר שהחברים הישנים שלי התגעגעו אליי מאוד, ועדיין יש לנו המון על מה לדבר.
ייתכן מאוד שזה רק שלב כזה, כשגילית על עצמך משהו מהותי ואישי כל כך כמו להיות הומו או לסבית, או בי, או טרנס. אתה מחפש את התמיכה, ולרוב היא באה ממי שחווה משהו דומה ואולי הלך בדרך הזאת עוד לפניך. חיפשתי את הדומים לי, את אלה שכבר היו שם, שעברו את זה ויכולים לספר לי איך לחיות מחוץ לארון וללא בושה. היום, כשאיני מתביישת כלל וכלל, אני זקוקה פחות ופחות לאשרורים הקהילתיים. אני לא חושבת שאני הקול היחידי שיש בקהילה הלסבית, ואני לא רואה את עצמי כנציגה מעל דפי וויינט. אני רק בחורה צעירה שחיה בעיר הקודש ומנסה ללמוד, לעבוד וליצור לעצמי חיים, כשבמקרה או לא – אני גם לסבית.
למי שתהה, גם בתוך הקהילה יש קטעים של שיפוט וביקורת, ולהרבה אנשים ונשים בקהילה קשה למצוא את עצמם בתוך כל השפע שיש לקהילה להציע מבחינת קבוצות, תתי קבוצות, זרמים ודעות. השאלות הרבות ששאלתי את עצמי בהשוואה לחלקים שונים בקהילה הציקו לי זמן רב - האם אני לסבית מספיק? או שאולי אני לסבית מדי, ולכן לא כדאי שאאמץ חתול? או שמא האיפור בעיניים שלי אינו מתאים לזהותי החדשה? כל אלו היו מרכזיים מאוד בחיי, כשהתחלתי את צעדיי הראשונים בקהילה. בשנתיים האחרונות התהייה שלי היתה בעיקר אם עשיתי מספיק, למען המאבק לזכויות של הקהילה.
התארגנות אד-הוק לצורך הכרה בזכויות
בזמן האחרון התחלתי לתהות מהי קהילה ומה בעצם מייחד קהילה אחת מאחרת. במקרה של הקהילה הגאה, לפעמים אני חושבת שזו ממש התארגנות אד-הוק לצורך הכרה בזכויות, הן על ידי החוק והן על ידי החברה. יש המון במשותף, אבל יש גם המון דברים המפרידים בין תתי הקהילות השונות בקהילה הגאה. מצד שני, מספיק אירוע קהילתי חמים אחד כדי לשכנע אותי שזה הרבה יותר מסתם התארגנות לצורך מאבק כלשהו. בימים אלה, בהם אנחנו קוראים מידי יום על עוולה חברתית או אסון אחר, אני עדיין תוהה עד כמה אני עושה מספיק, אבל בעיקר במחשבה על החברה הישראלית בכלל, לא רק על הקהילה הגאה.
אני נמצאת כרגע בזוגיות צעירה וטריה יחסית (שאני מאוד מקווה שתצליח הפעם, טפו טפו טפו, חמסה חמסה) עם מישהי שעולמה אינו מוגבל רק לנושא אחד ושגורמת לי לראות כמה הגבלתי את עצמי בשנים האחרונות, מבחינת תחומי העניין שלי. את נס המאבק אני מוכנה עדיין להרים, לפחות פעם בשנה במצעד הגאווה, כמו גם מידי יום כשאיני מסתתרת. בין זה ובין לחיות כל רגע ורגע בחיי בתוך מחשבה על הקהילה ועל ענייני הקהילה, הגם שמשברים עולמיים לא פוסחים על מוסדותיה, יש הבדל גדול מאוד.
חידשתי קשרים במהלך החגים עם חברים שאינם מן הקהילה, ולמעשה, התחלתי את החיים מחדש השנה, בלי לשאת את דגל הגאווה בכל משפט שני. הוא בלב, הוא חלק ממני, אבל גם גאווה מוגזמת היא בעצם סוג של ארון, כי היא בודדה אותי מהנושאים האחרים בחיי, אלה שמגיעה להם מלוא תשומת הלב, כמו המשפחה שלי (לרבות כלבת המשפחה, האני, יצור מקסים ונפלא וחברה אמיתית כשהיא לא מתנקמת בנו במוקשים ביתיים). תחומי עניין כמו מחול, תיאטרון, מוזיקה, ספרות, חינוך, בעלי חיים ואיכות הסביבה ועוד מיליון דברים שאני אוהבת חוזרים לי לאט לאט לחיים, מבלי שאחפש בהם את הנקודה הקווירית, הלסבית או הפמיניסטית בכל רגע נתון.
לעזאזל, אפילו התחלתי לשקול לאמץ חתול, למרות הסטריאוטיפ הלסבי מהטור הראשון שלי כאן. שיקפצו לי כולם, אני מתה על היצורים הסנוביים האלה. בסופו של דבר, זה כמו להחזיק בבית דראג קווין, רק עם יותר פרווה.
לפנייה לכתב/ת 
