אגדתא: הגירסה המקורית

שמה של תחרות הסיפורים הקצרים "אגדתא" נגזר משמם של אותם סיפורונים קצרים ותמציתיים שהופיעו בגמרא ובמדרשים. האגדתות במקורות עסקו במגוון נושאים, ובמשך מאות שנים היו התבנית הספרותית העיקרית בעולם היצירה היהודית החופשית. חלק ניכר מהאגדתות פתח צהר לעולמות אחרים, חוויות משונות ומקרים מרתקים. 

רוצים לקבוע מי יהיו שני המנצחים הגדולים של תחרות "אגדתא"? אם עוד לא הצבעתם, היום זו ההזדמנות האחרונה שלכם לקבוע מי מבין חמשת הסיפורים שבחר צוות השופטים - אריאנה מלמד, אמונה אלון ומיכאל שיינפלד - ינצח. ועד שנדע את התוצאות, הנה שש אגדתות מעניינות שבחרו עבור ynet שישה סופרים ואנשי רוח. תיהנו:   

כשמשה פגש את רבי עקיבא

תלמוד בבלי, מסכת מנחות, דף כ"ט עמוד ב'

• בחר: חיים באר
  

תמצית האגדתא: משה רבנו עולה למרום לקבל תורה, ורואה את הקב"ה קושר כתרים לאותיות. משה שואל את ה': מדוע אתה עושה את הפינישים הללו? וה' עונה: בעוד כמה דורות יהיה אדם, עקיבא שמו, שידרוש דרשות על כל אות, ולכן עליי להשקיע בכתיבה. משה מבקש: תראה לי את האדם הזה. ה' מוריד מסך גדול שמראה לו את רבי עקיבא מלמד תורה. משה מקשיב ולא מבין כלום. הוא נעלב ונפגע על שאינו מבין, אך מתרצה כשאחד התלמידים שואל משהו, ורבי עקיבא עונה לו שיודעים את זה כי זוהי הלכה למשה מסיני. כלומר, ברגע שהוא מקבל קרדיט, הכל טוב.

משה אומר לה': הראית לי את תורתו, תראה לי את שכרו. שוב מסך גדול, והפעם רואה משה את רבי עקיבא נשרף ונסרק במסרקות ברזל. משה מתפלא על העניין, תמה, ושואל את ה' זו תורה וזה שכרה?! וה' עונה לו: ככה החלטתי.

הנימוק: זהו סיפור קצר ונורא עמוק - הוא מייצג אנושיות, מציג את אי-ההבנה בין הדורות, ואת החידה של "צדיק ורע לו". יש בסיפור סיטואציה של שלוש דמויות מרכזיות בחיים היהודיים: הקב"ה, משה - שמייצג את התורה שבכתב ורבי עקיבא - שמייצג את התורה שבע"פ. יש פה מתח בין הדורות ובין "התורות", וה' רואה את הכל מראש ומכין תורה מורכבת כי הוא יודע שיתפלפלו עליה (כמו מחוקק שלא רוצה שתהיה איזושהי טעות).

אספקט מעניין נוסף בסיפור: משה רבנו נראה מאוד אנושי. הוא מקנא, נפגע. ומה מפייס אותו? הקרדיט שהוא זוכה לו.  

שתי האחיות והמים המאררים 

מדרש תנחומא, פרשת נשא, סימן י'

• בחרה: שהרה בלאו
  

תמצית האגדתא: שתי אחיות דומות זו לזו גרו כל אחת בעיר אחרת. יום אחד מתייצבת האחת בבית אחותה ומודיעה לה שבעלה מעוניין להעביר אותה את טקס שתיית המיים המרים (המאררים), שהיה נערך לנשים שנחשדו בניאוף. מאחר שאותה אחות היתה אשמה, החליפה אותה אחותה ועברה את הטקס במקומה. היא כמובן נמצאה טהורה ושבה הביתה בריאה ושלמה. אחותה לא מתאפקת - רצה לקראתה, ונושקת לה. ומה קורה? היא מריחה את המים המרים - ומיד צונחת ומתה.

הנימוק: איזו אגדה אכזרית! לכל אורכה אני רואה את האחווה הנשית, ואת הקרבה והיופי שבקשר המסובך הזה בין שתי הנשים הדומות כל כך, אני אפילו רואה במעשה הרמייה של האחות הנואפת מעין התקוממות על הטקס האפל, הכישופי והמבזה של שתיית המים המרים. הרי הטקס הזה מזכיר במידה רבה את רדיפת המכשפות בימי הביניים, וכל כולו קנאה לאשה העצמאית שסודות גופה שייכים לה. תחשבו: מספיק שהבעל חושד או מקנא, והוא יכול לבזות את אשתו בטקס משפיל בכיכר העיר. הוכחות? מה חשוב עכשיו הוכחות.

האגדתא הזו, מה תפקידה? להזהיר אותנו, נשים פקחיות שכמונו, שאוי ואבוי אם ננסה לרמות את הבעל? ושזה לעולם לא יעבוד, ואם כן - אז נגמור פגר מת כמו האחות האומללה בסיפור? המדרש הזה מצליח להבעיר בי את האש בכל פעם מחדש, וזה סוד כוחו. מדהים איך בכמה משפטים קצרים הוא מתאר עולם שלם שמעורר את הקורא לרגש ותגובה. אף אחד לא כותב היום ככה, אף אחד.

צוואתו של רבי יוחנן בן זכאי

תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף כ"ח, עמוד ב' 

• בחרה: סיוון רהב-מאיר
  

תמצית האגדתא: הסיפור המובא כאן הוא חלק קצר וקטן מסיפור הפטירה של רבי יוחנן בן זכאי, מגדולי התנאים. הגמרא מספרת - "כשחלה רבי יוחנן בן זכאי נכנסו תלמידיו לבקרו... אמרו לו: 'רבינו, ברכנו'. אמר להם: 'יהי רצון שיהא מורא שמיים עליכם כמורא בשר ודם'. אמרו לו תלמידיו: 'עד כאן' (ולא יותר)? אמר להם: 'ולוואי! (כלומר, הלוואי שתגיעו ליראת שמיים כזו). תדעו, כשאדם עובר עבירה, אומר: שלא יראני אדם".

הנימוק: אני מאוד אוהבת את הסיפור הזה כי יש בו מסר עמוק, פסיכולוגי וגם סאטירי. זהו רגע משמעותי מאוד: הרב על ערש דווי, והתלמידים שלצידו מייחלים שבמילותיו האחרונות הוא יעניק להם ברכה גרנדיוזית, גדולה מהחיים. במקום זה הם מקבלים ממנו ציווי צנוע, קטן, שנראה שהם קצת מתאכזבים ממנו. מה, זה הכל? שמורא שמיים יהיה עלינו כמורא בשר ודם?

אבל הברכה-צוואה הזו היא ממש לא פשוטה כפי שהיא נראית. נראה אתכם - אומר להם רבם, ובעצם אומר לכולנו - נראה אתכם ממליכים על עצמכם את הקדוש ברוך הוא, כך שתרגישו שהוא "לפחות" כמו בן אדם שעומד לידיכם. זה המסר שרצה להעביר להם: עד כמה גם למאמינים גדולים קשה לתפוס שהקדוש ברוך הוא רואה אותם תמיד. הנוכחות של האדם האחר, שלידו אנחנו מיד שמים לב איך אנחנו מתנהגים, הרבה יותר ברורה לנו מנוכחותו של הבורא.

האורח של רבי ינאי

ויקרא רבה, פרשה ט', ג

• בחר: מירון ח. איזקסון
  

תמצית האגדתא: רבי ינאי היה מהלך בדרך, וראה אדם אחד שהיה "משופע ביותר", כלומר נראה מכובד. רבי ינאי סובר שמדובר בתלמיד חכם והוא מזמינו לביתו. אלא מה? אז מתברר לו שהאורח אינו בקי - לא במקרא, לא במשנה, לא באגדה ולא בתלמוד. אפילו לברך על המזון לא ידע. 

רבי ינאי מתרגז ומטיח בו: "אכל כלב פתוֹ של ינאי". עונה לו האורח: "ירושתי אצלך, ואתה מונעה ממני... שאומרים: 'תורה צווה לנו משה, מורשה קהילת יעקב' - מורשה קהילת ינאי לא נאמר כאן, אלא קהילת יעקב". האורח למעשה אומר: התורה שייכת לכל עם ישראל ולא רק לתלמידי חכמים. מאוחר יותר מתברר לרבי ינאי שאותו אורח מצטיין גם בהבאת שלום וקרבה בין אנשים והוא מתנצל: "כל כך דרך ארץ אצלך, וקראתיך כלב".

הנימוק: סיפור המעשה הזה מרגש אותי בכל פעם מחדש: גם העובדה שהתורה היא נחלת הכלל, גם העובדה שהרמה הרוחנית נקבעת במידה רבה על-ידי התנהגותו המעשית של האדם בחברה ולאו דווקא על-ידי לימודו, וגם יכולתו של רבי ינאי להבין את טעותו.

תנורו של עכנאי

תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא דף נ"ט

• בחרה: רוחמה וייס
  

תמצית האגדתא: ראשיתה התמימה של האגדה בתנור מיוחד שהמציא אדם (ששמו אולי עכנאי או חכיני) שבא לבית המדרש וביקש מהחכמים ל"אשר" פטנט לתנור מיוחד שהמציא, שלא יכול לקבל טומאה ועל כן מהווה פתרון כלכלי למשקי הבית היהודיים (שכן אין צורך לנתצו במקרה ש"נדבקת" בו טומאה). התנור הפשוט עורר סערה ארסית בבית המדרש, ומכאן משחק המילים עם השם "עכנא" שמשמעותו בארמית "נחש".

רבי אליעזר אמר טהור, וחכמים אמרו טמא. בוויכוח בבית המדרש השיב רבי אליעזר לכל הקושיות על עמדתו, ובכל זאת לא סברו כמוהו. למרות סדרת ניסים מדהימה (עץ חרוב שזז ממקומו, אמת מים שחוזרת לאחור, וקירות בית המדרש שנטו ליפול פתאום) שנועדה להוכיח את עמדתו, ועל-אף ובת קול שיצאה מן השמים ואמרה שהלכה כמותו - עמד רבי יהושע על רגליו ואמר: "לא בשמים היא", כלומר: לאחר שהתורה ניתנה, קול הרבים הוא הקובע. מאוחר יותר אף מסופר שבאותה שעה חייך הקב"ה ואמר: "נצחוני בני, נצחוני בני".

הנימוק: לאחר כל המחשבות היצירותיות, ולמרות המאמצים לחרוג מהבנאלי והמתבקש, אני מבינה שאין מנוס - אגדת "תנורו של עכנאי" האהובה על יושבי בית המדרש הליברליים, אהובה עלינו בצדק. בגירסתה שבתלמוד הבבלי היא מציעה

ביטוי ציורי ומפותח לאחת המהפכות המכריעות בתולדות העם היהודי: המהפכה שבזכותה אנו יושבים עד היום ועוסקים בתורה, המהפכה שבזכותה אני כותבת את השורות האלה.

זו היתה בחירה תרבותית להאדיר את יבנה הקטנה על ירושלים ובית המקדש. זו היתה בחירה מפוכחת, עצובה וחכמה - שבאה בעקבות החורבן - להעדיף את הדיון וההחלטות האנושיות על פני הקשר היומיומי, הפלאי עם אלוהים. בחירה שמשמעותה להוציא את אלוהים מחוץ לעולם הדיונים של בית המדרש.

סיפור "תנורו של עכנאי" נראה לחלק מהקוראים חבוט ומשומש, אבל עבורי הוא תמיד מאיר כשמש, פתוח לפרשנויות ובעיקר – מייצג מבריק של המורשת לה אנו חייבים את קיומיינו התרבותי. 

שמירת הלשון

תלמוד בבלי מסכת תענית דף כ, עמוד א'

• בחר: הרב חיים סבתו
  

תמצית האגדתא: מעשה ברבי אלעזר שהיה רכוב על חמור ומטייל על שפת נהר, ושמח שמחה גדולה, והיתה דעתו גסה עליו.

נזדמן לו אדם אחד שהיה מכוער ביותר, שבירך אותו לשלום - אך רבי אליעזר לא ענה, אלא הפטיר: "כמה מכוער אותו האיש! שמא כל בני עירך מכוערין כמותך?". השיב לו אותו אדם: "איני יודע. לך ואמור לאומן שעשאני כמה מכוער כלי זה שעשית". רבי אליעזר הבין שחטא, ירד מן החמור וביקש סליחה, אך האיש התעקש: "איני מוחל לך עד שתלך לאומן שעשני ואמור לו כמה מכוער כלי זה שעשית". 

רבי אליעזר המשיך ללכת אחרי האיש, עד שהגיע לעירו. יצאו בני העיר, והיו אומרים: "שלום עליך רבי, מורי!". שאל אותם האיש: "למי אתם קורין רבי?", אמרו לו: "לזה שמטייל אחריך". אמר להם: "אם זה רבי - אל ירבו כמותו בישראל". אמרו לו: "מפני מה?", אמר להם: "כך וכך עשה לי". אמרו לו: "אף על פי כן מחול לו, שאדם גדול בתורה הוא". אמר להם: "בשבילכם הריני מוחל לו. ובלבד שלא יהא רגיל לעשות כן. מייד נכנס רבי אלעזר ודרש את הפסוק: לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז".

נימוק: את האגדתא הזאת למדתי בהיותי בן שמונה ומאז עד היום הביטוי: לך אמור לאומן שעשאני כמה מכוער כלי זה שעשית. נחרת בי. ובכל פעם שעולה על דעתי גנותו של אדם או של עולם צפה ועולה המימרה הזו אל מול פניי, והעולם נראה בעיניי נאה מאוד. ונזכר אני אותה שעה בדברי חכמים במדרש קהלת: בשעה שברא הקדוש ברוך הוא את האדם סובבו על פני עולמו ואמר לו: ראה עולמי כמה נאה הוא. תן דעתך שלא תחריב עולמי.