משבר כלכלי? בהיסטוריה כבר היו הרבה כאלה

הבועה הראשונה בהיסטוריה

ה-Tulip Mania נחשב לבועה הספקולטיבית הראשונה בהיסטוריה. פרח הצבעוני הגיע לאירופה במאה ה-16 מהאימפריה הטורקית-עותמאנית, ועם הזמן הפך לפופולרי, במיוחד בהולנד, ונחשב לסמל סטטוס נחשק.

ב-1636 הוקמה בעיר הארלם בורסה - הבורסה הראשונה בהולנד ואחת הראשונות בעולם - שבה סחרו בחוזים עתידיים של פקעות צבעונים. באותה שנה נסק מחירן של הפקעות לגבהים מטורפים – פקעת של צבעוני מסוג Viceroy הגיעה אז למחיר של 2,500 פלורינים, בתקופה שבה שכרו השנתי של עובד מקצועי היה 150 פלורינים בלבד. במונחי ימינו, ניתן לומר כי הפרח עלה כ-76 אלף דולר.

טירוף הצבעונים נמשך עד פברואר 1637 (צילום: AP) 

הטירוף נמשך עד פברואר 1637, ואז התפוצצה הבועה, ונרשמה צניחה של 99.999% במחיר הפקעות. הממשלה ניסתה להתערב והכריזה על ביטול עסקאות תמורת עמלה של 20% מסכום העסקה, אך בסופו של דבר עסקאות רבות בוטלו דה-פקטו והחוב לא נגבה, מאחר ובתי המשפט קבעו שמדובר בחוב שנצבר בהימורים.

יש לציין שהמקור העיקרי למידע אודות טירוף הצבעונים הוא ספר שכתב העיתונאי הסקוטי צ'רלס מקיי ב-1841 ונקרא "דלוזיות פופולריות חריגות וטירופם של ההמונים", וקיימת מחלוקת אקדמית לגבי מהימנות מקורותיו והיקף המשבר.

המניה זינקה ב-800%, ונפלה

בועת הים הדרומי היתה משבר שעירב ספקולציות, מניפולציות ושחיתות, וזכה גם לכינוי "אנרון של אנגליה". בתחילת המאה ה-18 יצאה אנגליה למלחמה עם צרפת - "מלחמת הירושה האוסטרית", שהותירה אותה עם חוב של 10 מיליון ליש"ט - סכום עתק אותם ימים. חברת הים הדרומי, שהוקמה על ידי הלורד רוברט הארלי, הציעה לממשלה לממן את החוב בריבית של 6%, תמורת זכויות סחר בלעדיות בדרום אמריקה שנמצאה אז תחת שלטון ספרד.

החברה ביצעה מספר הנפקות של מניות, שמשכו משקיעים רבים, והחלה לפרסם שמועות לגבי הצלחתה. מחיר המניה עלה מ-128 ליש"ט בינואר 1720 ל-1,000 ליש"ט בתחילת אוגוסט, ואז החלו המשקיעים למכור. בתוך שנה צנח המחיר בחזרה לאזור ה-100 ליש"ט, והוביל לפשיטות רגל של חברות, בנקים ואנשים פרטיים.

בעקבות הקריסה כונס הפרלמנט והחלה חקירה, שגילתה שחיתויות והונאות רבות בחברה ובקרב פוליטיקאים, בהם שר האוצר. השליטה בחברת הים הדרומי חולקה בין בנק אוף אינגלנד וחברת הודו המזרחית, והיא המשיכה להתקיים עד 1850, ועסקה בעיקר בניהול החוב הממשלתי.

באותה תקופה אירע משבר דומה גם בצרפת, שבמרכזו עמדה חברת מיסיסיפי, שהוקמה ב-1717 על ידי כלכלן סקוטי בשם ג'ון לואו. החברה עסקה בסחר עם הקולוניות הצרפתיות בצפון אמריקה, וקיבלה מממשלת צרפת מונופול ל-25 שנה לסחר באזור, תמורת רכישת כל החוב הממשלתי שעמד על 1.6 מיליארד ליברות. לואו ניפח את עושרה של לואיזיאנה, דבר שהוביל לספקולציה במניות. ב-1719 עלה מחיר מניית החברה מ-500 ליברות ל-15 אלף ליברות. ב-1720 נרשמה ירידה פתאומית באמון, והמחיר צנח בחזרה ל-500 ליברות. החברה פשטה רגל ב-1721, וגררה עימה חברות ואנשים רבים.

משבר הסאב-פריים של המאה ה-19

ב-9 במאי באותה שנה קרסה גם הבורסה בווינה, מהבורסות הוותיקות בעולם ואחת החשובות בתקופה ההיא. הבורסה קרסה מסיבות שמוכרות לנו היטב: המוני פועלים עניים, שהיגרו מהכפרים באירופה אל הערים בשל המהפכה התעשייתית, קנו דירות זולות בשיכונים גדולים באמצעות הלוואות בתנאים נוחים מאוד שקיבלו ממעסיקיהם, מבנקים וממלווים בריבית.

ההגירה הביאה לתנופת בנייה גדולה באירופה, שהביאה לעלייה חדה במחירי הנדל"ן ולהקמה של מבני פאר רבים. אלא שרבים מהפועלים לא הצליחו להחזיר את ההלוואות שלקחו כדי לקנות את הדירות, והחברות שהלוו להם את הכסף פשטו רגל בהמוניהן.

עד מהרה התפשט המשבר גם לארצות הברית: ב-18 לספטמבר 1873 פשטה חברת הבנקאות ג'יי קוק מפילדלפיה פשטה את הרגל. באותה תקופה, אחרי מלחמת האזרחים האמריקנית, התרחשה גם בארה"ב התרחבות כלכלית מרשימה, שכללה הקמה של קווי רכבות רבים. קוק היה מושקע בפרויקט מסילת נורת'רן פסיפיק.

זמן קצר לפני שקוק עמד לקבל הלוואה ממשלתית של 300 מיליון דולר, נפוצו שמועות שהאשראי של החברה חסר ערך, דבר שהוביל לקריסתה. פשיטת הרגל של קוק יצרה תגובת שרשרת, שהוחרפה בגלל הצטמצמות אספקת הכסף כתוצאה ממדיניות של הנשיא יוליסס גרנט.

הבורסה האמריקנית צנחה, ואף נסגרה ל-10 ימים. בנקים וחברות רכבות פשטו רגל, ובסך הכל 18 אלף עסקים קרסו. האבטלה הגיעה ל-14% עד 1876, והמצב הורע אף יותר בעקבות שביתת רכבות גדולה ב-1877. השפל נמשך עד 1879, ואז החלה התאוששות, שהושפעה בין השאר מגל הגירה גדול לארה"ב.

תוכנית חילוץ הפרטית של ג'יי פי מורגן

בשנת 1907 התחולל משבר קשה במערכת הבנקאות האמריקנית. המשבר החל בניסיון כושל למניפולציה על השוק של חברת United Copper. כישלון המניפולציה הוביל לקריסתה של קרן Knickerbocker, המוסד הפיננסי השלישי בגודלו בניו יורק, שהוביל בתורו לגל של משיכת פיקדונות מקרנות ובנקים.

גורמים נוספים שהשפיעו על המצב היו רעידת האדמה בסן פרנסיסקו ב-1906, שהובילה להעברת כספים רבים למאמצי השיקום, וכן נהירת משקיעים לבריטניה בעקבות העלאת ריבית במשק הבריטי. המניפולציה הובילה למחנק אשראי, ובנקים וקרנות הפסיקו להלוות כספים. הריבית על הלוואות עלתה, והבורסה איבדה כ-50% מערכה.

באותה תקופה לא היה בארה"ב בנק מרכזי. מי שהציל בסופו של דבר את המצב היה הבנקאי ג'יי פי מורגן, שהשקיע כמויות נכבדות מכספו האישי והלווה כספים לבנקים נוספים ושכנע בנקאים אחרים לנהוג כך כדי לחזק את המערכת הבנקאית. שנים ספורות אחרי המשבר הוקם הבנק המרכזי האמריקני - הפדרל ריזרב.

המשבר שהעלה את היטלר לשלטון

השפל הגדול (Great Depresion) פרץ ב-1929 ונמשך כעשור. היסטוריונים רבים קובעים את תאריך ההתחלה ב"יום חמישי השחור", ה-24 באוקטובר 1929, בו צנחה הבורסה בניו יורק ב-13%. באותה תקופה כולם השקיעו במניות, והשגת הלוואות לצורך השקעה היתה קלה מאוד - ברוקרים הלוו 9 דולר על כל דולר של משקיע. החגיגה הסתיימה עם הגידול במספרם של חייבים שלא יכלו לעמוד בחובם. בנוסף, סבלה ארה"ב מבצורת חמורה וגל של סופות חול שכונו "קערת האבק".

הבנקים נקלעו לקשיים, ובעלי פיקדונות החלו למשוך את כספם בהמוניהם. בעשרת החודשים הראשונים של 1930 קרסו בארה"ב 744 בנקים, ועד שנת 1932 פשטו כ-5,000 בנקים אמריקניים את הרגל. נוצר משבר אשראי חמור, ועד 1933 איבדו בעלי הפיקדונות כ-140 מיליארד דולר. הבורסה ירדה ב-90%, והכלכלה התכווצה ב-50%. התפוקה התעשייתית צנחה ב-45%, ובניית הבתים החדשים ירדה ב-80%. האבטלה הגיעה ליותר מ-25% ו-13 מיליון איש הפכו למובטלים. 2.5 מיליון אמריקנים נאלצו לעזוב את בתיהם.

בניין הבורסה בוול סטריט, 1930 (מקור: Gettyimages imagebank)

הנשיא הרפובליקני השמרן, הוברט, סירב להתערב במשבר ישירות, והסתפק בהורדת מסים ובהגבלות קשות על הייבוא כדי לסייע לחברות אמריקניות. המדיניות הזאת לא הקלה על המשבר בארה"ב, ובמקום זאת, מס זה היקשה על מדינות אירופה לסחור עם ארה"ב, פגע קשות בכלכלתן ובסופו של דבר היקשה עליהן להחזיר את חובותיהם לנושים - רבים מהם בנקים בארה"ב.

הנפגעות העיקריות היו מדינות מרכז אירופה - כמו פולין, ובעיקר גרמניה, שנאבקה לשלם את החובות שהוטלו עליה במסגרת הסכמי ורסאי, בעקבות מלחמת העולם הראשונה . המשבר הפך כמעט 40% מהעובדים הגרמנים למובטלים. בריטניה וצרפת, שמצבן היה גרוע פחות, הטילו גם הן מכסי מגן קשים ופגעו קשה בסחר החוץ.

בשנת 1932 נבחר לנשיאות בארה"ב פרנקלין רוזוולט, החל ביישום של תוכנית שנקראה "ניו דיל" לפתרון המשבר. בין השאר כללה התוכנית רגולציה על בנקים והגדלת ההוצאות הציבוריות. במסגרתה הוקמו רשות ניירות ערך (SEC) ותאגיד ביטוח הפיקדונות הפדרלי (FDIC) ונוצר מוסד הביטוח הלאומי (social security). בנוסף, עודד רוזוולט את איגודי העובדים, קבע שכר מינימום - בין השאר כדי להגדיל את כוח הקנייה של העובדים, והפריד בין הבנקאות המסחרית לבנקאות הקמעונאית.

הכלכלנים חלוקים ביניהם עד היום, עד כמה תרם ה"ניו דיל" לסיום המשבר. כך או כך, ההתאוששות היתה ממושכת וקשה, ורק בתקופת מלחמת העולם השניה נרשמה יציאה אמיתית מהשפל.

ייתכן שהשפל הגדול הכלכלי הוא גם אחת הסיבות לפרוץ המלחמה עצמה, וגם לשואת יהודי אירופה. המשבר הכלכלי החמור בגרמניה ואי-השקט הפוליטי, הביא לעלייה מתמידה בפופולריות של המפלגה הנאצית בהנהגתו של אדולף היטלר, שהבטיח לשקם את כלכלת גרמניה ואת כוחה הצבאי. עם עלייתו לשלטון אימץ היטלר מדיניות כלכלית מתערבת ששירשה את האבטלה הגואה וכללה, בין השאר, יצירת מקומות עבודה בעזרת מתן עבודות ציבוריות- וכמובן - בתהליך החימוש המואץ וההכנה למלחמה.

ההשקעה הספקולטיבית בנדל"ן התרסקה. נשמע מוכר?

משבר ההלוואות של שנות ה-80 קרוב אלינו הרבה יותר מהמשברים ההיסטוריים - לא רק בגלל זמן התרחשותו, אלא בגלל מאפייניו. בשנת 1982 הסיר הממשל האמריקני מגבלות שונות על חברות ההלוואות והחיסכון - חברות שמימנו משכנתאות באמצעות חסכונות בריבית נמוכה ובביטוח פדרלי. הממשל אישר לחברות הללו להעלות ריבית, ולתת הלוואות מסחריות. בניסיון לגייס הון, השקיעו חברות אלו בנדל"ן ספקולטיבי ובהלוואות מסחריות. בין 1982 ל-1985, גדל היקף הנכסים שלהן ב-56%.

אלא שהפעילות הענקית הזאת לא הייתה רווחית. עד שנת 1983 נקלעו 9% מהחברות הללו לפשיטת רגל ו-35% מהן הפסיקו להיות רווחיות. לרשויות נגמר הכסף שנדרש כדי לכסות על פיקדונות מבוטחים, אך החברות המשיכו לפעול ולצבור חובות אבודים. בשנים שלאחר מכן קרסו יותר מ-1,000 חברות הלוואה וחיסכון ובנקים עם נכסים של יותר מ-500 מיליארד דולר. 

הממשל האמריקני הכריז על תוכנית חילוץ בהיקף של 50 מיליארד דולר לסגירת חברות הלוואה וחיסכון כושלות, והוקמה סוכנות ממשלתית חדשה שעסקה במכירה מחדש של נכסי החברות הכושלות ושימוש ברווחים כדי לשלם לבעלי הפיקדונות. בנוסף, נפתחה חקירה שבמהלכה הואשמו חמישה סנאטורים בהתנהגות בלתי הולמת. 

נשמע מוכר?

יש צמיחה? יש משברים

המשבר הפיננסי הגדול בתולדות מזרח אסיה החל, כדרכם של משברים כלכליים, בתקופה שבה רשם האזור צמיחה חדה והחל להפוך לחלק מהעולם המפותח. עד שנת 1997 משכה הריבית הגבוהה במדינות האזור את המשקיעים הזרים, דבר שהוביל לצמיחה של בין 8% ל-12%, שכונתה "הנס הכלכלי האסיאתי".

 עם זאת, הכלכלן שזכה השנה בפרס נובל, פול קרוגמן, טען כבר ב-1994 שהנס הזה הוא אשליה בלבד, ושזרימת ההשקעות הזרות לא הובילה לגידול בפרודוקטיביות, שהוא הסימן לצמיחה בת קיימא. בדיעבד, הסתבר שצדק.

המשבר התחיל בתאילנד לאחר שהמטבע התאילנדי (הבאט) קרס, בעקבות החלטה לבטל את הצמדתו לדולר, ועל רקע חוב חיצוני עצום. המשבר התפשט לרוב מדינות האזור, ופגע בעיקר באינדונזיה, דרום קוריאה ותאילנד, אבל גם ביפן. יחס החוב לתמ"ג בחלק מהמדינות זינק מ-100% ל-180%. באינדונזיה הוביל המשבר להפיכה פוליטית.

באמצע שנות התשעים עלתה הריבית בארה"ב, והמשקיעים החלו להעדיף אותה. הדולר התחזק, ומאחר ורוב המטבעות באזור דרום מזרח אסיה היו צמודים לדולר, הדבר פגע ביצוא והגדיל את הגירעונות. בנוסף, האשראי היה רב וקל, דבר שהוביל לבועת נכסים שהתפוצצה, לקריסות של חברות ולפאניקה.

ה"כסף החם" החל לברוח, והוביל לפיחות במטבע. תרמו לכך ספקולנטים שסחרו בסכומים גדולים בשוק המט"ח. ראש ממשלת מלזיה לשעבר מאהאתיר מוחמד, למשל, האשים את המשקיע ג'ורג' סורוס בהרס הכלכלה המלזית באמצעות "ספקולציה מסיבית על המטבע".

ההייטק עלה, ההייטק ירד

בועת ה-דוט.קום (dot.com), על שם הסיומת של כתובות האינטרנט ושל שמות חברות האינטרנט) היתה בועה ספקולטיבית שהובילה לניפוח בערכן של חברות אינטרנט וטכנולוגיה, וגם היא נולדה בזמן הפריחה הגדולה של חברות האינטרנט. שיעורי ריבית נמוכים בשנתיים שקדמו להתפוצצות הובילו לגידול בהון הזמין לגיוסים. ההתלהבות מהטכנולוגיה החדשה וה"כלכלה החדשה" היתה בשיאה, חברות גייסו כסף רב בהנפקות מבלי שנדרשו למודל עסקי תקין, ומבלי שהציגו רווח ולעיתים אף לא הכנסות.

הבועה הגיעה לשיאה ב-10 במרס 2000, אז הגיע הנאסד"ק לרמה של 5132.52 נקודות, יותר מפי שניים מערכו שנה קודם לכן. התפוצצותה מיוחסת לסיבות שונות, בהן העלאות ריבית, ההכרזה על מיקרוסופט כמונופול, מכירות מניות שביצעו חברות טכנולוגיה גדולות ועוד. בתוך שנתיים נמחקו 5 טריליון דולר בשווי שוק של חברות טכנולוגיה, ועד 2004 נעלמו כמחצית מחברות הדוט קום שפעלו בתקופת הבועה.