עשר הצעות שלא תוכלו לסרב להן

הסנדק הוא אמנם הסנדק, אבל הוא לא הכל. גם לפניו ואחריו, בעיקר אחריו, נוצרו סרטים שעוררו אצל צופים רצון עז לנטוש את אורח החיים הזעיר-בורגני, לרכוש אקדח (עם משתיק קול) ולאיים על שוטרים, במבטא איטלקי. ז'אנר סרטי המאפיה, שנולד למעשה עם הולדת הקולנוע, כמו קומדיות הסלפסטיק וסרטי הפורנוגרפיה הרכה, הוא אפיק לביטוי של אסתטיקה אלימה, טורדנית ומשחררת, ובבסיסו עומדת שאלה חשובה אחת: מי הבוס. בסגנון לא-אקדמי בעליל, עם הרבה דם ונעליים לבנות, סרט המאפיה בודק מה הם מרכזי הכוח של החברה וכמובן – מה תוקפה של המילה "מוסר".
המבנה והדמויות של סרטי המאפיה הם דוגמה נוספת לפיתוח אמריקאי, שאומץ בשמחה גם בתרבויות אחרות. צרפת, איטליה, סין ויפן, למשל, השתמשו במודל הפרטי שלהן כדי לבסס עליו מותחנים אלימים, בכיכובם של גברים בחליפות. בישראל לא זכה הפשע המאורגן לטיפול קולנועי של ממש, הגיבורים כאן הם עדיין פושעים קטנים, דגי רקק, שמנסים לדפוק איזו מכה, לעקוץ ולברוח. וגם זה, לרוב, לא הולך להם. לכן הם לא ברשימה שלנו: עשרת סרטי המאפיה הגדולים, לא כולל הסנדק.

החבר'ה הטובים (מרטין סקורסזה, 1990)

לסקורסזה יש עניין מיוחד במאפיה, במיוחד זו של ניו-יורק – תערובת סיציליאנית-אירית-יהודית של פורקי-עול מנומסים. כאן הוא מספר את סיפור עלייתו ונפילתו של הנרי היל, חבר במשפחת מאפיה. זהו תפקידו הגדול ביותר של ריי ליוטה, הקצב אינטנסיבי, המוסיקה סוחפת, דה נירו הוא קשוח והמצלמה של סקורסזה עושה ככל העולה על רוחה, במשל מורכב ועוכר שלווה זה אודות ברוקלין והטבע האנושי.

הכבוד של פריצי (ג'ון יוסטון, 1985)

ג'ק ניקולסון עובד כמחסל עבור משפחת פריצי, משפחה מפחידה אבל מכובדת. קתלין טרנר היא מחסלת מקצועית בשירות המדינה. כל זה מקשה מאוד על היחסים בינם לבין עצמם ובין משפחת פריצי, אך מענג מאוד את הצופים. אנג'ליקה יוסטון, בתו של ג'ון יוסטון שגם ביים את הסרט, קיבלה אוסקר על תפקיד משנה, ומשפחת יוסטון הייתה למשפחה היחידה בהיסטוריה עם זכייה תלת-דורית בפסל המוזהב.

הבלתי משוחדים (בריאן דה פלמה, 1987)

רוברט דה נירו הוא אל קפונה, וקשה לחשוב על הימור פחות מסוכן מזה. מולו ניצבים אנשי המשטרה קווין קוסטנר ומדריכו שון קונרי, והדרך אל הסוף מלאה בסצנות מרהיבות. החזקה בהן היא של קרב יריות בתחנת רכבת, שם לוקח הבמאי בריאן דה-פלמה סצנת מדרגות ידועה מתוך "אניית הקרב פוטיומקין" (1925), ועושה בה כבתוך שלו.

היו זמנים באמריקה (סרג'יו ליאונה, 1984)

שוב דה-נירו, הפעם בתפקיד דיוויד "נודלז" אהרונסון, מראשי המאפיה היהודית בניו-יורק של שנות ה- 20 וה- 30. הסרט נמשך כמעט ארבע שעות, והוא מסכם היסטוריה שלמה: יש כאן הרבה דם ואלימות, אבל גם איזו אבחנה מעודנת על חיים, זיקנה ומוות. סרג'יו ליאונה, שזה לו סרטו האחרון כבמאי, מציג כאן שליטה קולנועית עילאית, והפסקול של אניו מוריקונה (שעבד הרבה עם ליאונה, גם ב"הטוב הרע והמכוער"), נחקק חזק.

נשואה למאפיה (ג'ונתן דמי, 1988)

דה-נירו לא משתתף בסרט הזה, ואולי זה מה שחסר כאן. גם בלעדיו זוהי קומדיה מהנה ומפתיעה, אם מתעלמים לרגע מתסרוקתה הבעייתית של מישל פייפר. הסיפור הוא אודות אלמנת מאפייה שמנסה לבנות לעצמה חיים חדשים לאחר שבעלה (אלק בולדווין) חוסל, אך הנסיבות גוררות אותה בחזרה אל זירת הפשע. אוסף נעים של שחקנים, הכולל גם את כריס אייזק (חביבו של דיוויד לינץ'), ובימוי מלוטש של ג'ונתן דמי, שדעך משהו בשנות התשעים.

חופי הכרך (אליה קאזאן, 1954)

אחד הייצוגים המקיפים והבוטים ביותר של הפשע המאורגן בארצות הברית. הסרט מתרחש סביב רצפי הנמל של ניו-יורק וניו-גרזי, ובמרכזו סיפור הסגרה לשלטונות של מי שעומד מאחורי השחיתות והפשע בהנהלת הנמלים. מרלון ברנדו נותן כאן מונולוג היסטורי, והסרט כולו נתפס מאוחר יותר כמעין כתב הגנה אמנותי של הבמאי אליה קאזאן, שנודע כמי שהלשין על יוצרים בעלי נטיות קומוניסטיות בתקופת "ציד המכשפות" של הסנטור מקארת'י.

אויב הציבור (ויליאם וולמן, 1931)

ג'יימס קגני הצעיר הוא מאפיונר משיקאגו שעולה לגדולה: משחקו בסרט הזה עשה ממנו כוכב, וגם גרם להחמרה משמעותית בצנזורה האמריקאית על סרטים, מה שנודע כ"קוד הייז". הפשע המאורגן ואנשיו מוצגים כאן באור אמביוולנטי: אין ספק שהם "רעים", אבל הקהל הנבוך מוצא עצמו גם מזדהה. ייאוש וברוטאליות ממלאים את הסרט לכל אורכו, והוא מבוסס על סיפור אמיתי.

סונטינה (טקשי קיטאנו, 1993)

להקרנה מסחרית בארץ הגיעו רק "זיקוקי די-נור" ו-"קיקוז'ירו", סרטיו האחרונים של קיטאנו היפני, אבל את הפריצה הגדולה שלו לתודעה העולמית הוא עשה דווקא עם "סונטינה": סרט מאפיה אפל, רווי אלימות פתאומית, שהופך ללא אזהרה לקומדיה רומנטית (כמעט) וחוזר לנקודת המוצא. קשה לאפיין את סגנונו של קיטאנו – הוא צבעוני ומפתיע מאוד. היאקוזה היפנית, בכל אופן, מוצגת כאן כמקום עבודה לכל דבר, וקיטאנו עצמו, בתור איש מאפיה שמעוניין לפרוש, מוביל את הסרט ללא מאמץ.

המעגל האדום (ז'אן פייר מלוויל, 1970)

אלו דלון הוא גנגסטר שזה עתה השתחרר מהכלא. איב מונטאן הוא אלכוהוליסט, שוטר לשעבר, וצלף שאין שני לו. המיזוג של שניהם הוא, כצפוי, חשמלי, וכאשר העלילה מסתבכת, שוב כצפוי, מתעממים ההבדלים בין "טובים" ל-"רעים" ובין "מאפיה" ל-"משטרה". מעט דיאלוגים יש בסרט הזה, ומלוויל, בהשפעת הפילם-נואר, מחזיר תודה לקולנוע האמריקאי ומניח אבן דרך יציבה.

הסנדק 1+2 (פרנסיס פורד קופולה, 1972, 1974)

ואף על פי כן: מהו הים ללא דגים, ומהם פושעים שאהבנו ללא הסנדק?