מקודשת - רק כדת משה?

על הסחיטה / מנחם בן ששון

על שולחן הכנסת מונחים שני חוקים המבקשים לתקן עוולות הנוגעות לחיי הנישאים בישראל: חוק ברית הזוגיות וחוק יחסי ממון בין בני זוג. באותה עוצמה שהרוב המכריע של חברי בית הנבחרים מנסים להשלים את החקיקה בימי הכנסת האחרונים, מנסה המיעוט החרדי לבולמם.

מה תוכנם של החוקים ומה טיבו של הוויכוח הקשה הניטש בגינם?

הזכות הבסיסית להינשא ולהקים משפחה ניתנת לכל אדם. אולם, במציאות המשפטית הנוהגת בישראל, מאות אלפי אזרחים – במיוחד בקרב עולים חדשים וילדיהם – אינם יכולים לממש זכות יסוד זו. הדין הישראלי מונע ממי שאינם בני אחת הדתות המוכרות מלהינשא ולהקים משפחה בארץ.

מנגד קיימות דרכים חוקיות רבות לעקוף את דיני הנישואים של המדינה, כגון: נישואים בחו"ל נישואים באמצעות באי כוח או נישואים בקונסוליות של מדינות חוץ. האבסורד הוא שבחלק מהמקרים, גם בני זוג שנישאו בנישואים אזרחיים מחוץ לישראל נאלצים להתדיין בבית-דין דתי כאשר ברצונם להתיר את נישואיהם.

החוק המוצע בא לשנות את המצב המשפטי וזאת מבלי לפגוע בבלעדיות הדין האישי החל על נישואים וגירושים בישראל. מטרת ברית הזוגיות היא לאפשר לאיש ולאשה שאינם יכולים להינשא לפי הדין האישי בישראל, למסד באופן רשמי את זוגיותם, בדומה לנישואים. מטרת החוק אינה ליצור מוסד מקיף יותר מהנישואים הנהוגים בארץ, אלא ליצור מוסד מקביל שלא יהיו לו המאפיינים של נישואים דתיים.

המתנגדים והבולמים הם הרבנות ובתי הדין הרבניים - מהם יישמטו המפתחות הנועלים דרכי נישואים ממאות אלפי האזרחים וממילא גם עמדות הכוח הכרוכות בהם. גופים אלו והנציגים החרדים בכנסת הציעו להסדיר את הבעיה בפתרון "תן וקח" (להבדיל חלילה מ"סחיטה"!): תן לנו את סמכות הרישום וההגדרה של "מיהו יהודי" ושל כלל הנישאים בנישואים אזרחיים, ובתמורה נאפשר פתרון הבעיה. במילים אחרות: תמורת הכוח הרב שיש בידם הם מבקשים כוח שאין עוצמתי ממנו.

בעוד שעיקרו של חוק ברית הזוגיות מוקדש לימי הקמת המשפחה, התיקון לחוק יחסי ממון בין בני זוג מוקדש למועד פירוק המשפחה בגירושים. במצב הקיים, חלוקת רכוש המשפחה נדחית למועד מתן הגט. וכך בישראל פקיעת הנישואים תלויה על-פי רוב בבעל, שהוא בדרך-כלל בעל הממון הרשום. הבעל מחזיק בידיו בשני מפתחות: מפתח החופש, כי לצורך קבלת הגט יש צורך ברצון ובהסכמת הבעל; והמפתח הכלכלי, שכן האשה תזכה לחלקה ברכוש המשותף הרשום על שם הבעל רק ביום מתן הגט.

הניסיון המר בן 35 השנים האחרונות מלמד כי במצב הקיים ישנו תמריץ שלילי למתן גט. כך נולדה התופעה של סחיטת האשה: היא נאלצת לשלם עבור חירותה בדרך של ויתור על חלקה ברכוש. ויתור יומיומי משום שהגט ניתן בבית הדין הרבני.

השלב הבא שהתפתח בישראל הוא היווצרותו של מעגל אימה: שכן לאשה אין לעיתים כסף למימון ייצוג משפטי לקבלת הגט, ואין ביכולתה לקבל את כספה שלה מהרכוש המשותף, כי אין לה גט.

החוק החדש שומט את המפתח לכלובים הללו מידי בית הדין הרבני. הוא קובע כי כאשר מציאות החיים מלמדת שהמשפחה התפרקה, למיטב שיקול דעתה של המערכת המשפטית, יש לממש את חלוקת המשאבים עוד לפני מתן הגט.

ההתנגדות לחוק מגיעה מחוגי בתי הדין הרבניים. בידיהם היה עד עתה המפתח לחלוקת המשאבים. מפתח זה הפך לפטיש אימתני, שאינו פוסק מלהלום בחיי משפחות בית ישראל. לתיקון החוק אין קשר לסטאטוס-קוו בענייני דת - הוא קשור למאבקי כוח ולמעגלי סחיטה. ואמנם, המתנגדות לחוק הן המפלגות החרדיות. כיוון שאנשיהן כנראה תודרכו שאין בחוק עניין דתי אלא רק עניין של כוח – הציעו לי הללו פתרון של "תן וקח" (להבדיל חלילה מ"סחיטה"!). תן לנו סמכות דיון בדיני ממונות בבתי הדין הרבניים (סמכות האסורה עליהם כיום במפורש) וקח הצבעה על התיקון לחוק יחסי ממון. במלים אחרות, מלא אחר דרישתנו "הצנועה", אחרת נמנע ממך להצביע על חוק שתקנון הכנסת מחייב ממילא להביאו להצבעה. 

ח"כ פרופ' מנחם בן ששון (קדימה), יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט, מיוזמי הצעות החוק

יהודי מתחתן כיהודי / ישראל אייכלר

החוקים התמימים שמעלים בכנסת בשם הדאגה ליחסי נישואים שהגיעו למשבר, מטעים את הציבור. אין לח"כים יושר אישי מספיק לקום ולומר את האמת: מטרתם היא להפריד את מדינת ישראל מן הדת היהודית ולהפכה למדינה חילונית דמוקרטית.

תורת ישראל אינה זקוקה לקשר עם מדינת ישראל. אדרבה, יש צדק בטענה שהדת היהודית תיראה טהורה יותר ומושכת יותר, אם נסיר ממנה את הכבלים הקושרים אותה למדינה החילונית. מי שייפגע מההתנתקות הזאת היא דווקא המדינה שתאבד את זכותה המוסרית להתקיים ב"פלסטין הכבושה". עצם העובדה שמדינת ישראל לא קמה באוגנדה ולא בארגנטינה, היא ההוכחה שחוקי התורה הם הקשר היחיד של עם ישראל לכאן. בלעדיהם מדינת היהודים לא תוכל להתקיים אפילו דור אחד. בלי האמונה בתורת ישראל ובצדק האלוקי, אנו בעצם מתנחלים בלתי חוקיים במדינת מהגרים בלתי מוסרית כמו דרום אפריקה ורודזיה.

שומרי התורה המבקשים להינשא על פי דת משה וישראל, אינם זקוקים למדינה החילונית שתכיר בנישואים שלהם. רוב הציבור החילוני רוצה להינשא כדת משה וישראל ולהקים בה בית נאמן, מאותה סיבה שהם מלים את בניהם. אין חוק שמחייב ברית מילה, אך אין כמעט יהודי כשר שאינו מל את בניו. גם אם זה כואב אין כמעט אם יהודיה שתוותר חותם ברית קודש לתינוק המחמל שלה. ברוח הרעה השוטפת את קצה התקשורת, לא ירחק היום ויקומו מחוקקים שידרשו לאסור בנחושתיים הורים המלים את בניהם בעוון "התעללות בתינוקות". כך כבר היה בימי המתייוונים וזה עלול לחזור על עצמו, אם לא נעמוד בפרץ.

מי שיינזק מן החקיקה השוללת את סמכות בתי הדין על חוקי הנישואים והגירושים כדת משה וישראל, הם דווקא האנשים שאינם חזקים. הם עלולים להתפתות אחר אלטרנטיבות שנועדו להרוס את התא המשפחתי היהודי, ולנסר את עמודי הקיום של הבית היהודי.

הבתים הללו אינם מחזיקים מעמד ומשאירים יתומים חיים, הקרועים בין אבא ואמא מסוכסכים. זאת אכזריות לפרט והתנתקות מן הכלל. כי כלל ישראל ימשיך להינשא ולהתגרש כדת משה וישראל. אבל מדינת ישראל תאבד את צביונה היהודי, שבלאו הכי הוא מעושה ומנותק מיהדות אמונית אמיתית.

חבל שהחכי"ם קצרי הראות, אינם מבינים את הנזק שהם גורמים למדינה המתנתקת מכל יסודות קיומה. חבל שהם גורמים בהסתה נגד דת ישראל ונגד הרבנים והדיינים להרחקת ההמונים מן היהדות. חבל שהם בוגדים בערבות הכלל ישראלית המחייבת אותם לדאוג גם לחלשים בדתם, כי לא קיבלו חינוך יהודי. את המחיר משלם הדור הצעיר שלא ידע את יוסף.

בבואם לשנות את חוקי הנישואים חדשות לבקרים, אין הם דואגים לעגונות שנקלעו למשבר נישואים. הם אמנם משתמשים בסיפורים סוחטי דמעות, כשמן מנוע להצתת מדורת האיבה נגד היהדות. אילו דאגו ללבבות השבורים היו דואגים גם למשפחות ובעלי עסקים קטנים שמטה לחמם נשבר. כשם שאין להם עניין לשנות את חוקי המס בגלל שיש בעלי עסקים שהגיעו לפשיטת רגל בעקבות המסים הכבדים, כך אין להם רחמים על נשים במצוקה. הם נלחמים נגד מעמד הדת היהודית במדינה היהודית ועליהם להודות בכך.

שימו לב: ככל שהדיון נוגע לחוקי הדת, מייד צצות המילים "סחיטה" ו"השתלטות", סגנון שלא תמצאו בכל תחום אחר הנתון למרות פקידי השלטון. ללמדך, שיש כאן צביעות ומגמה עויינת.  

אני מקווה שהכנסת תדחה את ההצעות הללו, לא בגלל הדתיים אלא עקב רצונם להישאר עם יהודי בארצנו, ארץ ציון וירושלים.