איך עונים למישהו שמתקשר לספֵּר שנאנס?
גם היום, אחרי הרבה מאוד שיחות, אני עדיין חושש כשאני שולח את ידי, מרים את האפרכסת, ועונה את משפט הפתיחה הקבוע, "מרכז סיוע שלום". מי יהיה בצד השני? מה יהיה הסיפור שלו? איך אוכל להתמודד איתו? אמנון לוי, מספר "בגוף ראשון", על התנדבותו במרכז הסיוע לנפגעי תקיפה מינית
המפגש עם המטלפן האלמוני מתחיל בצילצול טלפון. אדם פגוע בצד השני של הקו אזר אומץ, והחליט להתקשר. אולי הייתה זו שעת משבר קשה במיוחד, אולי היה משהו בחדשות שהציף את הטראומה שחווה, אולי היה טריגר אחר שהביא אותו אל הטלפון. בדרך כלל הוא חושש, לא בטוח שהמעשה שהוא עושה נכון. לפעמים הסתובב שעה ארוכה סביב הטלפון לפני שהיה לו אומץ לטלפן, לפעמים זו הפעם הראשונה שהוא יספר למישהו בעולם את מה שעבר עליו.
גם היום, אחרי הרבה מאוד שיחות, אני עדיין חושש כשאני שולח את ידי, מרים את האפרכסת, ועונה את משפט הפתיחה הקבוע, "מרכז סיוע שלום". מי יהיה בצד השני? מה יהיה הסיפור שלו? איך אוכל להתמודד איתו? כמה הוא יקשה עלי? כמה יפצע אותי?
תחילת השיחה במקרים רבים מפתיעה. לעיתים מדובר בקריאת מצוקה, בלי שלמתנדב יהיה מושג על מה מדובר. "שלום, התקשרתי לדעת איך תוכל לעזור לי", או "התקשרתי כי אני רוצה שאתה תגיד לי מה לעשות" או לפעמים באופן גלוי ובוטה יותר, "אבא שלי אונס אותי, אני בפנימיה, ומחר אני צריך לחזור הביתה. אני לא יודע מה לעשות".
לפעמים הפתיחה היא בכי גדול, לפעמים יש שם שתיקה, כיחכוח בגרון, מילים ראשונות של מבוכה, חקירה קצרה על זהותו של המתנדב שעונה, בירור פרטים טכניים כמו עד מתי אפשר לדבר, כמה זמן אפשר לדבר או וידוא חשאיות השיחה. לפעמים, הנפגע מוותר על כל אלו, ומתחיל מיד בסיפורו, במהירות, בלי פסיקים, בלי נקודות, בלי לבדוק בכלל מי יש בצד השני שיכיל אותו.
כל אחד וסיפורו, כל אחד וסגנונו. ואתה, המתנדב, יושב בצד השני של הקו, לא יודע עדיין על מה מדובר, לא יודע מי מדבר, מקפיד לתת לנפגע לספר את סיפורו בזמנו שלו, בקצב שלו, בלי לשאול שאלות של סקרנות, בלי לשאול שאלות כמו, למה? למעשה כמעט בלי לשאול שאלות. הראש עובד, והלשון נעולה. מתוך שברי מידע אתה מנסה להבין מה בדיוק מעסיק את המטלפן, איך אתה יכול לסייע לו.
מהות הענין היא, שאתה שם. פעמים רבות אתה מוצא עצמך גם אחרי שיחה של שעה, לא יודע מה קרה, כיצד התרחשה התקיפה ומתי. והאמת היא שזה גם לא כל כך חשוב. אם הנפגע ימצא את הדברים חשובים, הוא יספר לך בעצמו. אם לא, סימן שאין לו צורך לספר, לא בגלל זה הוא התקשר, וממילא אין צורך שתשמע.
1203- קו הסיוע לנפגעי תקיפה מינית
מה אני יודע שאני מעז לעזור לאנשים שעברו פגיעה כל כך קשה?
אנחנו המתנדבים, איננו אנשי מקצוע. לפעמים זה מטריד. המתקשרים הם אנשים פגועים מאד, ולנו יש לעיתים חוויה של עגלה ריקה, שאין בה ידע מקצועי מעמיק. עברנו קורס של חצי שנה, התאמנו זה על זה, ועכשיו אנחנו שומעים את הטראומה הקשה של נפגעים, שעולמם חרב עליהם. חלק מהתהליך של הפיכה למתנדב הוא התגברות על החרדה הזו. התגברות על שאלות כמו, מי אני, מה אני, מה אני יודע שאני מעז לעזור לאנשים שעברו פגיעה כל כך קשה. האם זה לא יומרני? האם זה בכלל אחראי?
כל מתנדב צריך למצוא לעצמו את המפתח לסיוע האנושי שהוא מגיש בקו. אנושי במובן זה שהוא מוגש לא על ידי אנשי מקצוע מובהקים, כמו פסיכולוגים או עובדים סוציאלים. מה זה אומר? התשובה שסיגלתי לעצמי היא זו: אני שם כדי לשמוע. אני לא תחליף לעבודה מקצועית. אני לא במקום אף אחד. אני רק אוזן חפצה שמוכנה להקשיב לפונה בשעת משבר, לשמוע ולהכיל אותו. האמפטיה שלי היא אמצעי העבודה המרכזי שלי. הרצון הטוב שלי, הוא העזרה שלי וגם ההגנה שלי מפני טעויות. וגם אם אעשה טעויות ואשגה, אני מקווה שהפונה ירגיש ברצון שלי להבין אותו, ירגיש בנכונות שלי להושיט לו יד.
במשך הזמן אתה מבין יותר ויותר שלסיוע הלא מקצועי יש גם יתרונות. סיוע בגובה העיניים. סיוע בעניינים מעשיים. טריוויילים. למשל, לטלפן לחדר מיון, לתפוס רופא בכיר, לברר איתו מה הסכנות והיתרונות של קבלת תרופה מונעת נגד איידס, אחרי אונס חשוד שעבר הפונה. למשל, ללוות נפגע למשטרה, לבית חולים. למשל, להישאר עם נפגע בטלפון שעה ארוכה עד שירדם, כי בלי זה הוא חושש להיכנס למיטה, לכבות את האור וללכת לישון. אלו מקצת הדברים שאנחנו המתנדבים מתבקשים לעשות, ואנחנו עושים, כעזרה של אדם לאדם בשעת צרה.
להחזיק את ידו מבעד לטלפון
שואלים אותי פעמים רבות אם זה לא קשה מדי. לשמוע את התאורים הגרפיים על אונס ותקיפה מינית, לשמוע מה עבר על האדם הפגוע שמולך. זה כמובן קשה, אבל לא הכי קשה. הקושי הגדול ביותר, בשבילי, הוא לרסן את עצמי. להסכים לא לקפוץ, ולא להיות מייד לעזר. לא לייעץ, לא לחשוב על פתרונות מעשיים מידיים, לא לפזר אופטימיות סתם, לא להגיד מילה טובה, שלפעמים אין מאחוריה הרבה. בקיצור, לא להיות פוטנטי. ואנחנו הרי כל כך אוהבים להיות פוטנטיים, להיות לעזר, בשביל זה באנו להתנדב.
אנחנו כל כך רוצים להיות מעשיים, מייטיבים, לפתור בעיות. אלא שהדבר הנכון בדרך כלל, הוא לא לעשות את הדברים האלו, אלא סתם להיות שם עם הנפגע, להחזיק את ידו מבעד לטלפון, ולהיות איתו בשעה הקשה שעוברת עליו. לא בהכרח לנחם, רק להבין. לא לייעץ, רק לשמוע, לא תמיד לעודד, רק לתמוך. להיות איתו למטה במקום הנורא הזה של אובדן, של תחושת אפסות, של חידלון ושל אשמה אין סופית. כמה זה קשה.
רוצה לשתף? חייג 1203, אתה לא לבד
מדי יום יושבים המתנדבים בקו ומקשיבים לפונים אלינו. שומעים ומקבלים את דברי הנפגע, כמו שאדמה מקבלת את הגשם. את כל הפעולה עושה הגשם, היא האדמה נמצאת שם רק לקבל אותו. זה לא אומר שלאדמה לא קורה כלום. שהיא חסינה משינוי. כמה מהגשם הזה נספג בתוכה, וכמה מחליק הלאה? זו שאלה שכל מתנדב עונה עליה אחרת.
באשר לי, בדרך כלל אני מצליח לעשות את ההפרדה. בדרך כלל אני יכול להיפרד מהפונים כשאני יוצא מחדר הסיוע. בדרך כלל, אבל לא תמיד. אי אפשר להכיל אנשים פגועים מבלי שזה ישאיר בך סימן. יש נפגעים שלוו אותי הרבה זמן, אחרי השיחה. יש כאלו שעדיין מלווים אותי. שהסיפור שלהם לא נותן לי מנוח. שאני תוהה
מה קרה להם אחרי שיחת הסיוע. מה קרה לחייהם? מה קרה בלילה שאחרי השיחה? לאיזה יום הם קמו למחרת בבוקר? יש פונים שחדרו לחיי, והם גרים שם.
הגעתי ל"מרכז הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית", בגיל מבוגר יחסית למתנדבים אחרים, ובשלב מתקדם של הקריירה המקצועית שלי. השלב בו הבנתי שעבודתי, כשלעצמה, לא תיתן לי את כל הסיפוקים בחיי. שאני צריך עוד מוקד של עניין בחיים, מחוץ לעבודה, מחוץ לקריירה, מחוץ למסלול של בית, עבודה, משפחה.
לא ידעתי דבר על תקיפה מינית, לא הכרתי את עולם הקבוצות, ולא הכרתי את עולם הסיוע. במשך שנים רבות היתה לי אפילו רתיעה מעיסוק בפסיכולוגיה. רתיעה וביקורת. המפגש עם המרכז חולל בי שינוי עצום. קורס ההכשרה שהתנהל במתכונת של קבוצה דינמית, חשף אותי לעולם המורכב של הקבוצות, וזה שבה את ליבי. התחלתי להתבונן בעצמי ובסביבתי דרך המשקפיים של מסייע. חושיי התחדדו. השמיעה הפכה רגישה יותר. שפתי התעשרה בביטויים שלמדתי מעולם הסיוע. היום קשה לי לדמיין את חיי בלי המרכיב החשוב הזה.
התיגמול האישי שלי, מהחשיפה להתנדבות, היה גדול מששיערתי. זו קלישאה, אני יודע, אבל במקרה הזה זה לגמרי נכון: באתי להתנדב, לתת מעצמי לאחרים, וכמו שקורה בדרך כלל, מצאתי עצמי מקבל יותר ממה שנתתי.
- הכותב, אמנון לוי מתנדב ב"מרכז הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית" בארבע השנים האחרונות.
- מחקרים מצאו שאחד משישה גברים עובר תקיפה מינית בחייו. עד גיל 12 מספר הבנים והבנות שעוברים תקיפה מינית זהה.
- קיים מחסור גדול במתנדבים: לקו הסיוע טלפוני, לפגישות סיוע עם נפגעים וקרוביהם, ליווי בהליך הפלילי, סדנאות חינוך בבתי ספר ובקהלים שונים ועוד.
- "מרכז הסיוע לנפגעות נפגעי תקיפה מינית בת"א" מקיים קורס הכשרה בן שישה חודשים.
- הקורס ההכשרה יפתח החודש (נובמבר) ויתקיים בת"א, בימי שני בין 19:00-22:00. דרושים גברים מגיל 26 ומעלה היכולים להתנדב לאורך זמן גם בשעות היום.
- להרשמה ופרטים: 03-5167664 שלוחה 202, או במייל men_hotline@012.net.il
. לפרטים נוספים לחצו כאן
.
"בגוף ראשון"- מדור המאפשר למתנדבים לספר בעצמם על פעילותם והמקום בו הם מתנדבים. חומרים ותמונות ניתן לשלוח ל hevra@y-i.co.il ולציין בנושא - עבור מדור "בגוף ראשון". הפרסום בהתאם לשיקולי המערכת.
עדויות נוספות של מתנדבים:
"מתנדבת בת 95 גולשת ברשת עבור חולים "
"סטודנטים מובילים גם השנה. הפעם בירוק "
"ויהי אור "
לפנייה לכתב/ת 
