חתולות אשפתות
אם באלבום הבכורה של "הפוסיקאט דולז" היתה הפזילה לניינטיז חיננית, עכשיו זה כבר לא נסלח. האלבום לא סוחב, למרות הפקה מהוקצעת. אולי על הבמה יצליחו להציל אותו
אף אחד לא חשב שהפוסיקט דולז יהפכו לתגליות פופ. אז נכון שמדובר בקבוצה של בחורות יפות, שופעות וסקסיות - תנאי לשיבוצן בהרכב. אך עיקר עיסוקן, עד לפריצה המוזיקלית, היה במסגרת מופע קברט נודע, שזכה לחיבוק אוהד והופעות אורח של הרבה מפורסמות. מדובר במופע מיני מרומז, שנשאר בגבול הטעם הטוב ושלפני שלוש שנים הצליח לעלות מדרגה בעולם המוזיקה.
באלבום הבכורה שלהן מ-2005, “PCD”, הפתיעו הבנות בסינגל אחר סינגל שהפכו בקלות ללהיטים, מתוך מכלול לא רע בכלל. אולי אפשר לייחס את ההפתעה הטובה לכך שאיש לא ציפה להרבה מהבובות. עם זאת, האלבום הקודם היה מאוד ניינטיז. השירים הטובים היו יכולים להיות שלאגרים גדולים עוד יותר לו רק היו יוצאים במילניום שעבר. באלבום הראשון זה התקבל בצורה טובה כיוון שזו היתה התרפקות על עשור הפופ, אף שהסתיים לא מזמן. יציאה מהנה, אבל ברור שלא תוכל להמשיך בפרויקט הבא. הצמיחה וחובת ההוכחה באלבום השני לא הושגה.
הפוסיקאט דולז (שרזינגר במרכז) בטקס פרסי MTV (צילום: AP)
באלבומן השני של הפוסיקט דולז, “Doll Domination”, קל למצוא את ארבעת השירים הטובים, אך גם הם מודל שנות התשעים והפעם זה לא נסלח. אין כל שינוי אצל הבנות. למעט חתלתולה אחת פחות, כרמית בכר, ילידת חיפה שגדלה בקליפורניה, שפרשה ברוח טובה כדי להתקדם בכוחות עצמה. שירים קצביים קליטים, דוגמת “Who’s Gonna Love You” והסינגל הבא שיצא “I Hate This Part", הם טובים כשירים לאלבום הראשון. לא מעבר.
הניסיון לעבור את מחסום האלבום השני עולה על שרטון כשעיבודים עדכניים, שאמורים לתת מענה לאווירת הניינטיז החיננית של "PCD", נותרים מביכים ומקושקשים. נדמה כי חלק מהשירים הקצביים, הנמצאים תחת קטגורית הבלתי-מספיק, דווקא יכולים להישמע ולהילקח ברצינות גבוהה יותר כשיבוצעו בהופעה של הבנות. שם טמון כוחן האמיתי, בעיקר בשיר שנקרא "In Person", שמבוצע נהדר בין ניקול ליתר הבנות.
אחת הבעיות האחרות בהאזנה לאלבום היא שמדובר בחוויה מתישה. 18 רצועות, לא יוצאות דופן ולא מעוררות עניין מיוחד וכל ניסיון שלהן לתת קצב יותר עדכני, מאסכולת טימבלנד, הנפטונז או בהשראתם, נשמע חסר מאמץ, במובן השלילי של המונח. הבנות החליטו לשתף כאן פעולה בשנית עם סנופ דוג (זאת אחרי “Buttons” מ- 2006, שהפך ללהיט גדול). בשיר הנוכחי, “Bottle Pop”, העיבוד המצרי-מסתורי בשילוב המקורי עם סנופ הוחלף בצפצוף סדיר ובבס מונוטוני והשילוב בין השניים מעצבן ומבייש את שיתוף הפעולה הזה. שיר אחר, בו לוקחת חלק מיסי אליוט, הוא שעמום נוסף, בייחוד עבור אליוט, שכבר רחוקה משיאה.
קריירת הסולו בהקפאה
בכל השירים בולטת הסולנית ניקול שרזינגר. מיד לאחר פריצת הלהקה, חוזרה שרזינגר רבות וכיכבה כבר בשירים עם פי. דידי וטימבלנד. בשנה שעברה היא הוציאה ארבעה סינגלים, שאולי נרשמו ברזומה, אבל לא הניבו תוצאות: אלבום לא יצא מזה. אבל יש לה קול גדול והיא מצליחה להפתיע במיוחד בבלדה הגדולה של האלבום, “I’m Done", בו היא מכריזה שמצאה את הגבר שלה. חבל שהבשורה הזו חיכתה עד לרצועה מספר 16 באלבום.כאמור, מלבד 16 שירים, ישנן שתי רצועות נוספות שאמנם מוגדרות כבונוס, אבל אין כאן באמת צ'ופר למאזין. האחת היא חידוש ללהיט הקובני הוותיק “Perhaps, Perhaps, Perhaps”, שנראה שגם את הבנות המבצעות די שיעממה. השנייה היא מאסופת הסולו של ניקול שרזינגר, השיר היחידי שזכה להצלחה יחסית - כנראה איפשהו במזרח אירופה - “Babylove”. ההאזנה המפרכת לאלבום משאירה בעיקר עניין לראות אותן כחיות במה, כיוון שהמוזיקה לבדה לא סוחבת.
נראה ששאר החברות בהרכב רוצות מאוד להצליח בכוחות עצמן, בדיוק כמו שרזינגר. במוזיקה הפעם הן נכשלות ויש רק להודות על כך שנחסכו מהמאזין עוד שירי סולו של כל אחת מהבנות, כפי שהופצו בכל מיני מהדורות מיוחדות ברחבי העולם. הבנות רעבות לעוד ובאלבום זה לא קורה. הם מחפשות כנראה משהו אחר ובעיקר שואפות לחשיפה בכל מחיר, כפי שהן שרות על חלום ילדותן להתפרסם בשיר הפותח “When I Grow Up”. אם האלבום הוא הראייה, הסקרנות הרגה את החתולות.
לפנייה לכתב/ת 
