אובאמה והיהודים

אחרי הניצחון ההיסטורי שהשיג, מבין ברק אובאמה שכדי להותיר חותם אמיתי - נאומים והצהרות לא יספיקו. הצלחה פירושה יוזמות חקיקה מסועפות, מסובכות ושאפתניות, שיחוללו את ה"שינוי" המובטח בסדרי המשק האמריקני, במערכת המיסוי, ברגולציה של השווקים הפיננסיים ומעל לכל - בשני התחומים שבהם נדרשת השקעה מרחיקת לכת, כדי להפוך את אמריקה לגורם מוביל ותחרותי בעולם של המאה ה-21: החינוך והתשתיות הלאומיות.

כל זה יחייב את הממשל לבנות יום-יום קואליציות אפקטיביות בגבעת הקפיטול. הוא אמנם ייהנה מרוב גדול של דמוקרטים בשני הבתים, אבל עדיין כל סוגייה תיבחן לגופה, וכפי שגילו גם הגדולים בנשיאים - דוגמת רוזוולט בתקופת ה"ניו-דיל": לסנאטורים ולחברי בית הנבחרים, גם אם הם נמנים עם מפלגתו של הנשיא, יש דעות משלהם ואינטרסים של מדינותיהם ומחוזותיהם, שצריך להביאם בחשבון.

ממשל קלינטון ניהל בצורה שגויה את מהלכיו בתחום הרפורמות, בדגש על נושא הבריאות בשנתיים הראשונות לכהונתו, ובכך פילס דרך לתגובה חריפה ביותר בדעת הקהל, שהביאה לניצחון הרפובליקנים בבחירות לקונגרס ב-1994 (מהפכת קיימברידג'). אובאמה, כמי שמכיר את כללי המשחק - הוא קורא לזה הבייסבול הפנימי של הסנאט - יזדקק לכל כישוריו, שיקול דעתו, קור רוחו ויכולתו לבשל פשרות ולהושיט יד מעבר למחסומים אידאולוגיים, כדי שלא ליפול למלכודות דומות.

פירושו של דבר שכנשיא, אובאמה יצטרך למצות את משאביו הפוליטיים, לצמצם את תחומי החיכוך, לבנות קואליציות רחבות ולחזק את שליטתו במוקדי הכוח של המפלגה הדמוקרטית, אותה הצליח לאחד סביבו בצורה מרשימה במסע הבחירות.

ליהודים, כיחידים בעמדות מפתח וכקהילה שיש לה סדר יום משל עצמה בזירה הפוליטית והחברתית האמריקנית, יהיה משקל לא מבוטל במאמצים שיידרשו בשנים הקרובות. אין לגזור מכך שישראל תיהנה מאשראי בלתי מוגבל בקונגרס ה-111 ובעידן אובאמה; יהיו נושאים שנויים במחלוקת, ויהיו, כפי שהיו בעבר, רגעים של מתח וסף משבר. אולם בנושאים שבהם תשכיל ממשלת ישראל הבאה ליצור קונצנזוס ובסיס תמיכה איתן מול רוב מניינה ובניינה של יהדות ארצות-הברית, היא תוכל לעמוד בהצלחה על שלה, להיות שותפה למהלך הגדול אותו הבטיח אובאמה לשומעיו בועידת איפא"ק - של חזרה לשותפות ולהבנה ההדדית, שהתנפצו בסוף שנות ה-60.

הבכי של ג'סי ג'קסון

מי שעקב ברשתות הטלוויזיה השונות אחר ההכנות לחגיגת הניצחון של אובאמה בשיקגו, לא יכול היה שלא להיתקל בדמותו הנרגשת של הכומר ג'סי ג'קסון, שפניו שטופי הדמע צולמו גם בעת נאום הניצחון. הציניקנים יאמרו כי צערו היה על-כך שלא הוא עומד על במת המנצחים.

אותו ג'קסון עצמו תקף בשפה בוטה את אובאמה לפני כמה חודשים, ובנו - מעוזריו ותומכיו של אובאמה - נאלץ להתנצל על התנהגותו של אביו; לפני שבועות ספורים יוחסה לג'קסון הקביעה כאילו בממשל אובאמה תיחלש מאוד השפעתם של הציונים והיהודים על מדיניות החוץ האמריקנית.

והנה, באחד הראיונות לקראת חגיגת הניצחון ראה דווקא ג'קסון לנכון להזכיר את המאבק המשותף של יהודים ואפריקנים אמריקנים למען שוויון זכויות ואת הקורבנות שנפלו בדרך, כולל השלושה: שני יהודים וצעיר שחור, שנרצחו על-ידי גזענים לבנים במיסיסיפי ב-1964 בפרשת "מיסיסיפי בוערת". 

מדוע הבין ג'קסון כי ברגע זה מצופה ממנו להקהות מעוקציותן של התבטאויותיו הקודמות, להצטרף לאובאמה ולפתוח מחדש סיכוי לשיקום ההריסות, איחוי הפצעים ודיאלוג מחודש עם הקהילה היהודית-אמריקנית? ההסבר הפשוט והמתבקש הוא שהמפלגה הדמוקרטית, ביתם ההיסטורי של רוב

יהודי ארצות-הברית, זקוקה לכך לקראת המשימות הבאות; מה גם שכ-80 אחוז מקרב יהודי ארצות הברית הצביעו עבור אובאמה.

מרטין לותר קינג היה כידוע חסיד גדול של הרעיון הציוני ושל קשרי האחווה בין שחורים ליהודים. מסע הבחירות של אובאמה פותח אפשרות להשיב את מורשתו על כנה.

ד"ר לרמן הוא מנהל משרד ישראל והמזרח התיכון של הוועד היהודי-אמריקני