כך הורדתי 71 ק"ג מגופי והפכתי לחצי שירה
כשהיא שוקלת 133 ק"ג, עם קלקול קיבה שמשבית אותה לכמה ימים טובים במיטה, שירה וסרמן מחליטה לעשות מעשה ומגיעה מפוחדת ונרגשת לקבוצת תמיכה של דיאטה. והתוצאות לא מאחרות להגיע. איך היא הורידה יותר ממחצית ממשקל גופה? הכל כאן, בפרק השני של "חצי שירה"
בטור הקודם סיפרתי לכם על שירה השמנה. הייתי בת 23, כלואה, כבויה, הרגשתי שהעובדה שאני שמנה, עוצרת אותי בחיים, ולא בגללי אלא בגלל ההתייחסות של אנשים שראו בי כשמנה ולא כבן אדם, הרגשתי דחויה, לא מסופקת ולא רצויה. הדבר שהכי רציתי בו - היה להרגיש שמתייחסים אלי בגלל מי שאני; רציתי בעצם לחוש את החיים האמיתיים, היתה בי תשוקה עזה לחוות אהבה אמיתית, שמחת חיים ואושר.
נחזור לנקודה בה הפסקתי בפרק הקודם. הסנדוויץ' המקולקל שהתחיל את הכול. את ימי המחלה מאותו מקרה ביליתי ברביצה על הספה ובמחשבות על החיים שלי ועל העתיד. הבנתי שהסנדוויץ' הזה הוא רק איתות. אחד מבין מאות אותות מצוקה ששידר הגוף שלי כל-כך הרבה שנים.
הקש ששבר את גב הפרה
קלקול הקיבה הזה, שהיה בעצם הקש ששבר את גב הפרה שהייתי, גרם לי להבין איזה נזק גרמתי לעצמי בכך שהכנסתי לגופי כל כך הרבה אוכל שומני ותעשייתי כל השנים. במסגרת אותן מחשבות, קלטתי את הכמות ההיסטרית של המתוקים שהכנסתי לגופי.
הרגשתי נורא עם עצמי, הרגשתי גועל מאיך שנתתי לעצמי להידרדר למצב בו אני נמצאת, הגעתי לתחתית וקלקול הקיבה המעיק שהשבית אותי למשך ימים במיטה,
וזו לא היתה הפעם הראשונה - מה לא ניסיתי. פעם אחת פשוט העפתי את כל המאכלים שאהבתי מהבית וקיוויתי שלא ארצה בהם יותר. התבדיתי מהר מאוד. פעם אחרת ניסיתי להסתפק במעט אוכל. לפעמים זה עבד יותר, לפעמים זה עבד פחות אבל בסופו של דבר תמיד הייתי חוזרת לנקודת ההתחלה, לבולמוסים, להתקפות השוקולד ולארוחות השחיתות במסעדות.
איפה לא ביקרתי? אצל דיאטניות כחושות, שמבחינתן שומן הוא עוד מונח תיאורטי מספרי התזונה; אצל מומחה לדיקור, שטען שעגיל קטן באוזן ישנה את חיי לתמיד; אצל רופאים שהעמיסו על גופי כדורים שאפילו לא ידעתי מה הרכבם ועד כמה הם עלולים להזיק. חוץ מניתוחים למיניהם, שמהם פחדתי - ניסיתי הכל.
אבל הפעם זה היה אחרת. רק מהתחתית אליה הגעתי יכולתי לזנק לגבהים חדשים. אז עוד לא דמיינתי לאילו גבהים אגיע.
אל תגלי לי כמה אני שוקלת!
ידעתי שאני צריכה מסגרת שתחזק אותי, מישהו שידרבן אותי להמשיך ולא לוותר לעצמי. יצרתי קשר עם מדריכה של אחת מקבוצות ההרזיה, שאלתי אותה מספר שאלות וביקשתי להיפגש עימה באופן פרטי ולא במסגרת של קבוצה כפי שמקובל.
"אני מוכנה לשלם לך יותר, רק לא לבוא לקבוצה", אמרתי לה ללא בושה. היא הסבירה לי שרק בקבוצה אני אקבל תמיכה ויחס חם, ונשבעה לי שלא תספר לאף אחד כמה אני שוקלת ושתהיה לי האפשרות להתייעץ איתה גם ביחידות.
למחרת, בשמונה בערב התייצבתי במקום המפגש. יש! אני לא השמנה היחידה, אני לא היחידה שמתנשפת במעלה המדרגות, לא היחידה שתופסת כיסא וחצי. סוף סוף לא נעצו בי מבטים ולא הרגשתי חריגה ושונה במפגש חברתי שכזה. אבל הייתי מבוהלת ומבולבלת, לא האמנתי שבאמת הגעתי למפגש של קבוצת הרזיה ועוד ביוזמתי. פגשתי את המדריכה, החלפנו כמה מילים, היא הסתכלה עלי היטב והבינה שיש לה כאן לקוחה לכמה שנים טובות.
בסיום המפגש הראשון, בו המדריכה העבירה הרצאה מעניינת, עליתי על המשקל בפעם הראשונה, כנראה, מאז טיפת חלב. לא הסכמתי לעלות עליו לפני שהשבעתי את המדריכה שהמשקל לא ישבר ושהיא לא תגלה לי כמה אני שוקלת.
היא שקלה אותי וביקשה ממני לרדת כדי שתוכל להוסיף משקולת המיועדת ללקוחות כבדים במיוחד. את התוצאה המפוארת היא כתבה על פתק קטן ודחפה אותו לכיסי. רק חודשיים לאחר מכן העזתי להסתכל על אותו פתק. כשראיתי את הספרות 133 – השתנקתי.
לפני שיצאתי ממקום המפגש שאלתי את המדריכה שאלה אחת אחרונה - אם כדאי לי להירשם למכון כושר כדי לזרז את תהליך הירידה והחיטוב. המדריכה ענתה לי שלא אעיז ללכת למכון כושר ושכדאי לי לעשות רק הליכות או שחיה. לא ידעתי עד כמה התשובה שקיבלתי תהיה גורלית.
במבה, שוקולד ופיתות – לפח
עוד באותו ערב חזרתי הביתה, מצויידת בתפריט ובכמה טיפים טובים והתחלתי לרוקן את המטבח, הפעם הכל הלך לפח שמתחת לכיור ולא לפח הזבל שהיה גופי עד אז. שאריות במבה, שוקולדים, הכל ישר לאשפה. גם את היקרה לי מכל - צנצנת ממרח השוקולד ביחד עם חבילת הפיתות הטעימות, את הכל זרקתי. בחיים שלי לא ראיתי את המקרר כל כך ריק ועצוב.
למחרת בבוקר, מלאת אדרנלין והתרגשות, הגעתי לסופר השכונתי מצויידת בתפריט שקיבלתי. התחלתי במחלקת הירקות, מעמיסה מיני ירוקים שנראו לי כמו ענפים למאכל. בשלב מסויים גיליתי את מדפי הדיאט והתחלתי לגלות את ההבדל בין "קל" ל"דיאט" ומהי המשמעות של אחוזי שומן. חזרתי הביתה עם המון שקיות בהן אוכל בריא שהיה זר לנוף שאליו המקרר שלי היה רגיל.
מצאו את ההבדלים
לארוחת צהריים באותו היום הכנתי לעצמי ארוחה דלת שומן. אלו היו כמויות שהתקשיתי להאמין שישביעו אותי, אך להפתעתי לא נשארתי מורעבת מידי בסיום הארוחה, וידעתי שזה רק עניין של זמן עד שהגוף יתרגל לאכול ולשבוע מכמויות הגיוניות.
באותו ערב יצאתי לצעידה אמיתית בפעם הראשונה בחיי, מתנשפת בעליות וגוררת את עצמי באיטיות רק כדי לסיים את המסלול. חזרתי עייפה, הגוף שלי לא היה רגיל למאמץ הזה, באותו לילה ישנתי כמו דובה ובבוקר קמתי כולי תפוסה.
הקילוגרמים מתחילים לנשור
עבר שבוע והגעתי למפגש השני של הקבוצה הרבה יותר רגועה, ידעתי שאין לי מה לדאוג מהשקילה כי אכלתי בדיוק לפי התפריט וציפיתי לראות תוצאות. וכך היה - 2.5 ק"ג נשרו מגופי. הייתי בעננים.
בשבועות הראשונים לא סיפרתי לאף אחד שאני הולכת לקבוצת דיאטה, כדי שחס וחלילה אם אכשל, אף אחד לא יידע על על כך. רק אלוהים יודע כמה כישלונות כאלו היו לי בעבר.
המשכתי להגיע לקבוצת התמיכה שבוע אחרי שבוע, בלי לפספס אף מפגש. השקילה השבועית, הביחד של הקבוצה והבמה שקיבלתי - כל אלו החזיקו אותי במהלך השבוע ונתנו לי את הפוש להמשיך הלאה. ידעתי שהדרך הארוכה רק התחילה.
בשלב הזה התחלתי לגלות למעט מבני משפחתי על כך שאני בדיאטה, התמכרתי לתחושת הסיפוק מההצלחה בירידה במשקל, ישבתי במפגשים כמו תלמידה חרוצה, הקשבתי בשקיקה לכל מילה והעתקתי כל טיפ, מתכון או תפריט אפשרי.
החיים החדשים על סלט וירקות מאודים
בימי שישי בשבע בבוקר הייתי מתייצבת בשוק הכרמל, מעמיסה ירקות ופירות מכל טוב. גרתי אז לבד אבל קניתי אוכל לגדוד, שיהיה, שחלילה לא יחסר לי כלום. תמיד דאגתי שתהיה לי קערת סלט מוכנה במקרר, קופסאות עם ירקות מאודים, גבינות דלות שומן, רק שלא אגיע למצב של רעב ולא יהיה לי מה לכרסם.
כל בוקר גררתי את עצמי בכוח מהמיטה כשעתיים לפני הזמן, לשעה הליכה בחוץ ולשעה של הכנת אוכל לעבודה.
כבר לא יכולתי לעבור במאפיה השכונתית ולאסוף מאפה לדרך, כמו שנהגתי לעשות כל בוקר; אסרתי על עצמי לקנות צהריים במזללות ליד העבודה והקפדתי להכין הכול בבית. מעכשיו אני סומכת רק על עצמי ולוקחת אחריות על גופי.
שיזמינו צ'יפס או המבורגר. אני מרגישה גיבורה עם הסלט שלי
כאשר הלכתי למסעדות עם משפחתי או חבריי, הזמנתי מה שנראה לי בריא וכמה שפחות שמן. להפתעתי לא הרגשתי תסכול כשראיתי מסביב צלחות של צ'יפס או בשרים שמנים, הרגשתי כמנצחת, כמי שדואגת לגוף שלה, לנפש שלה ולמאבק הפרטי שלה.
עם הזמן התחילו הסובבים אותי להרגיש שאני אט-אט מצטמקת. בעבודה החלו עמיתיי להתלחש ביניהם וחלקם אמרו לי שאני נראית מעט חיוורת, ושאלו בחוסר אמון אם יכול להיות שירדתי קצת במשקל.
הם החלו לשים לב שאני מביאה לעצמי את האוכל מהבית ולא מצטרפת יותר להילולת הבורקסים והרוגלך בהם הייתי עד אז מרכז העניינים והרוח החיה.
מדי חודש בחודשו מצאתי עצמי מחדש באותו קניון, קונה שוב ושוב בגדים ובכל פעם במידה קטנה יותר. זה מבחינתי היה השכר הטוב ביותר על המאמץ שעשיתי, ראיתי איך ממידה 54 אני יורדת באיטיות למידות שפויות יותר, זה כל כך ריגש אותי. אמנם עדיין קניתי בחנות למידות גדולות, אבל הייתי בדרך הנכונה לקראת המעבר לחנויות הרגילות. החנויות של כולם. איזה סיפוק.
העצמות מתחילות לבלוט
למרות שירדתי במשקלי בצורה יפה מאוד, רק לאחר ירידה של עשרה ק"ג התחילו לראות שינוי כלשהו. מחודש לחודש, כשירדתי בין קילו לשניים וחצי בכל שבוע, גיליתי שאני הופכת להיות למלכת הקבוצה. הייתי הבחורה הכי צעירה שיורדת הכי הרבה במשקל, בזמן הכי קצר.
לאט לאט מצאתי את עצמי נותנת עצות לחברי הקבוצה האחרים. הם שאלו והתעניינו על התהליך שאני עוברת, רצו לשאוב ממני מידע איך עושים את זה, איך מתמידים, הם הבחינו שפתאום החלו לבלוט אצלי העצמות, החזה והמותן.
עשרות פעמים ניגשו אליי אמהות של ילדים וביקשו את עצתי, ביקשו לדעת את הסוד, ביקשו לדעת מה עושים עם ילד בן 5 ששוקל כמו ילד בן 10. כל כך שמחתי לעזור לאנשים האלו, הסתכלתי בעיניהם הכבויות של אותם ילדים שמנים וראיתי בהם אותי, ילדה שמנה ובודדה; ראיתי את העצב והביישנות, ראיתי את ההורים חסרי אונים, נואשים, מוכנים לעשות הכל כדי לגרום לילדם להיות בריא ורזה.
לאחר כחצי שנה בקבוצה, חצי שנה של מאבק אינסופי ושכרו בצידו, שברתי את מחסום 30 הק"ג. בחישוב פשוט הורדתי בממוצע חמישה ק"ג בחודש. למשפחתי לא סיפרתי בפרטי פרטים על משקלי המדויק. אימי, למשל, שמתגוררת בחו"ל ולא רואה אותי על בסיס קבוע, ידעה רק שאני בדיאטה ושהמשקל יורד. לא סיפרתי לה כמה ירדתי, רציתי להפתיע אותה, לתת לה מתנה. בדיוק באותו חודש בו שברתי את מחסום 30 הק"ג והגעתי למשקל בן שתי ספרות, היא הגיעה לביקור בארץ. היא לא ראתה אותי מתחילת התהליך.
בטור הבא אספר על המפגש המרגש עם אימי לאחר הירידה המפתיעה, על המאבק העיקש כשהמשקל נתקע, על רגעי השבירה ועל המשך המלחמה והדרך הארוכה שנותרה לי כדי להיות רזה ובריאה. אספר על התגובות של הסביבה, הביקורות והמחמאות, על תהליך החיטוב של הגוף המצטמק, על התהליך הנפשי החשוב שעבר עלי בשינוי המבורך הזה ועל ההשפעה הגורלית של מכון הכושר. נתראה בשבוע הבא, אותו מקום, אותה שעה.
רוצים לכתוב לי? אשמח לשמוע. לחצו כאן
לפנייה לכתב/ת 
