היא שברה לי את הלב, אז סידרו לי אחד חדש
"אני עוזבת אותך, ואני באמת מצטערת שזה בא בפתאומיות", אמרה לפני שעזבה. התעוררתי בבית החולים. "הלב שלך היה מרוסק לגמרי. כאילו קרס לתוך עצמו", אמר הקרדיולוג שהשתיל לי לב חדש והבטיח שמקרה נוסף לא יקרה. סיפור
היא הגיחה מחדר השינה ונעצרה במרחק-מה ממני. "אייל, אני צריכה לדבר איתך", אמרה.
סגרתי את הדלת. ערב, מאוחר, וכל פעם שאני שומע אותה אומרת את המשפט הזה אני כאילו מכין את עצמי לקרב ונדרך מיד. "אוווווקיי", אמרתי בזהירות. "מה עשיתי עכשיו?"
"זה לא מה שעשית. זה מה שלא עשית", השיבה.
כיווצתי את עיניי וקימטתי את המצח. "אני צריך לשבת בשביל זה?"
"כדאי", אמרה תוך חצי חיוך נבוך.
לא התיישבתי.
"תשמע, אני חושבת שהיחסים האלה לא הולכים לשום מקום, מהסיבה היחידה ש... אתה פשוט לא נמצא כאן איתי. נמאס לי לדבר רק עם המשיבון שלך, או לשמוע אותך דרך הפלאפון. העבודה הזאת יונקת ממך את הטיפות האחרונות שנשארו לך. של הדם שלך. של הדם של מערכת היחסים הזאת".
באמת שלא ידעתי מה לענות. אנחנו כבר שנתיים יחד, מתוכם שנה של קידום וקריעת תחת. באמת שאין לי זמן לנשום או לחיות בכלל. אבל זה המחיר שאתה צריך לשלם בשביל לעשות כסף, לא?
"אני אומר לך את זה בפשטות", אמרה לאחר שהבינה שממני לא תגיע אוושת הקול הבאה, "אני עוזבת. אנחנו נפרדים. התחלתי כבר לארוז את הדברים שלי, ותוך שעה כנראה כבר לא אהיה פה. אני באמת מצטערת שזה בא בפתאומיות, אבל אני לא יכולה יותר. אבא שלי בא לקחת אותי ואת הדברים שלי. ועוד כמה ימים אני אבוא לקחת את כל מה שאשאיר פה".
"יש לי איך להילחם על זה? לשנות את דעתך? או שזה אבוד?" נלחמתי שהדמעות לא יגלשו לי.
"לא חמוד. זה נגמר. באמת. אני עדיין אוהבת אותך, אבל זה פשוט לא יילך".
"אל תלכי. אני אוהב אותך"
ניערתי את הראש לאט והרמתי את ידי בתנועת ביטול. "תעשי מה שאת צריכה. אני נכנע". הלכתי למזווה הוצאתי את הליקר האהוב עלי, מזגתי לי כוס והתיישבתי על הספה ונשענתי לאחור. בהיתי. פשוט בהיתי.
לא יודע כמה זמן עבר. היא הופיעה בשנית מולי. תיק גב קטן עליה, התיק שתמיד הסתובבה איתו היה על כתפה, ושתי מזוודות גדולות בידיים. "אייל. אני כל כך מצטערת", ראיתי דמעות זולגות על לחייה. עיניה היו אדומות.
"אל תלכי. אני אוהב אותך", אמרתי. היא הסתכלה עלי לרגע והלכה. הדלת נסגרה מאחוריה, קרה ומנוכרת.
עוד שתי לגימות וסיימתי את המשקה. קמתי למזוג לי עוד אחד. באותו הרגע הרגשתי שיד שמאל שלי שאחזה בכוס התמלאה נמלים וכאב. עוד שני צעדים והכוס נשמטה מהאחיזה. חשתי כאב חד בחזה. יד שמאל שלי שמוטה לצד הגוף, יד ימין מחזיקה את החזה חזק, נאקה קצרה והתרסקתי על הרצפה. הדבר האחרון שאני זוכר זה את רסיסי הכוס על הרצפה מקרוב וקצת דם שניגר ממני מחתך מהזכוכית.
לב עשוי מזהב הוא חלש מדי
"אייל, אתה שומע אותי? תזיז בשבילי את הרגליים. אייל? אתה איתי?"
פנים מלאות נמשים, נאות ומחייכות הסתכלו אלי, ידה החזיקה את ידי. "אייל, אתה שומע אותי?"
הוצאתי קול ממעמקי גרוני להסכמה. ניסיתי שוב.
"יופי. כל הכבוד. היה לך אירוע בלב. אני אלך לקרוא לרופא", היא אמרה.
הסתובבה ויכולתי להריח את ריח השמפו שלה. ג'ינג'ית. הרופא הגיעה מלווה באחות הצעירה. "אייל? אני ד"ר הראל. אני מכונאי-קרדיה וקרדיולוג. היתה לך תקלה חמורה בלב. אתה מבין את מה שאני אומר?"
"כככככן", לחשתי בגרון יבש והנהנתי בו זמנית. בלעתי רוק כדי להפסיק את החספוס בלוע.
"אתמול בשעות הערב המאוחרות הלב שלך קרס. תיקנו את הבעיה, אין לך מה לדאוג. אחיך מצא אותך וכמו שאני רואה, כנראה מאוד מהר מהרגע שהתקלה קרתה. אין לך נזק בגוף בשום מקום אחר". הוא עצר ונתן לי שנייה לעכל את כל מה שאמר. "מזל שלאחיך יש קוד כניסה לדלת הדירה שלך. אחרת מי יודע אם היית בחיים כרגע", הוסיף.
"מה קרה לי בדיוק? הייתי בסדר גמור. מעקב אצל רופא כל חודש. הכל היה בסדר", התפלאתי.
"אז מה גרם לתקלה? רגע, אמרת ניתוח?" נלחצתי.
"כן. כנראה היית במאמץ באותו הרגע. כי הלב היה מרוסק לגמרי. כאילו קרס לתוך עצמו", הוא עצר שוב.
"מאמץ, כן", אמרתי תוך כדי מעבר מהיר על מאורעות אתמול בראשי.
"אני מיכל ואני אחראית עליך הלילה"
"תראה, אתה בן 28. הגוף שלך חזק מאוד. ו..הביטוח מהעבודה שלך גבוה מאוד", חייך הרופא שוב. "התקנתי לך את הדגם הכי יקר, שלא בהזמנה אישית שיש לנו כאן בבית החולים. זה השלישי בסך הכל שהתקנתי. וזה חתיכת חלק איכותי. אחד מניתוחי ההשתלה הכי טובים שלי. לב מפלטינה. לא מחליד. ספיקה גבוהה, משמן את עצמו, לכן לא נתקע או חורק, והכי חשוב, לא יכול לקרוס או להישבר". החזה שלו התנפח והוא עמד זקוף. הוא שילב את הידיים בתנועת ניצחון. אור הפלורסנט יצר הילה סביב שיערו.
"אז מקרה כזה בטוח לא יקרה שוב?", שאלתי.
"בטוח. באחריות. הניסיון שלנו בשנים האחרונות מראה שאין שום סיכוי שתקרה תקלה", הוא השיב.
לאחר 20 דקות ביקש ד"ר הראל מהמשפחה שבאה לבקר אותי ללכת, מכיוון שאני צריך לנוח. הוא איחל לי שארגיש טוב ויצא מהחדר. האחות ניגשה אלי לאחר שכולם הלכו. "אני מיכל, ואני אחראית עליך הלילה. אם אתה צריך משהו פשוט תקרא לי או תזמזם בלחצן הזה שליד המיטה. בסדר?"
"כל עוד זו את שתבוא לדאוג לי, אני בסדר", חייכתי. היא קצת הסמיקה, ציחקקה, ליטפה לי את היד ברכות ויצאה מהחדר. היא השאירה את הדלת פתוחה.
לאחר כשעה של מחשבות על איזה מזל שנשארתי בחיים, שאני צריך להודות לאחי מאוד ואני לא מאמין שאני לבד עכשיו, ראיתי אותה דרך פתח הדלת נשענת על דלפק הקבלה של המחלקה, ממלאת טפסים ומדברת עם האחות שישבה מאחורי הדלפק. היא היתה יפה.
טוב, לפחות בפעם הבאה אני אחזיק מעמד. בטוח. בין אם אני רוצה ובין אם לא.
- עוד מאמרים, טורים וסיפורים על פרידה
ועל אהבה נכזבת
לפנייה לכתב/ת 
