חילוני, דתי וערבי נכנסים לירושלים

"מהפך חילוני"! "ירושלים חזרה לידיים חילוניות"! הצהירו הפרשנים והכותרות עם קבלת תוצאות הבחירות המקומיות בירושלים. אין טעות גדולה ומסוכנת מזו ואני מקווה שניר ברקת לא נופל בפח שהשיח הציבורי הישראלי מציב בפניו. קודם כל משום שרבים, אולי הרוב מאלו שתמכו בברקת לא היו מגדירים עצמם כחילונים.

אולם הסיבה העמוקה יותר לכך שהצהרות אלו אינן מתאימות לירושלים היא שהמושגים "דתי" ו"חילוני" משנים את מובנם בהקשר שלה. בירושלים, הדיכוטומיה הנוקשה וההרסנית הזו שבין "דתי" ל"חילוני" כשתי אופציות שמוציאות זו את זו אינה קיימת.

ירושלים היא עיר של אינטראקציות יום יומיות המאפשרות אין ספור פוזיציות בתוך מנעד רחב מאד של זהויות. ההבחנה בין "דתי" ל"חילוני" בירושלים היא אבחנה "רכה" שאינה קוטבית ומדירה. זהו שדה מושגי שבתוכו מתארגנות זהויות רבות ואינטראקציות תרבותיות מרתקות.

במובנים רבים, ירושלים בניגוד לתדמיתה היא העיר הכי פלורליסטית בישראל ומשום כך היא עיר שמציבה אלטרנטיבה ממשית ל"חילוניות" התל אביב העשירה, השבעה ורוויית האפליה. אין לטעות, הפלורליזם הזה והאינטראקציות שהוא מזמן גם גובה מחיר יקר של אלימות. הוא ספוג בגזענות ובדעות קדומות, אולם מנקודת מבט רב תרבותית הוא גם מציע אלטרנטיבות מעניינות.

ידידה השייכת לקהילה ההומו-לסבית בירושלים טענה באוזני לדוגמא שישנו הבדל משמעותי בין הקהילה בבירה לזו שבתל אביבית, שנוטה לנסח את זהותה באופן דוגמטי ונוקשה. הקהילה הירושלמית, לעומת זאת, שבין חבריה נמנים גם דתיים או כאלה שקרובים לדת, צריכה להמציא כל פעם מחדש את המושגים שבאמצעותם היא מנסחת את זהויותיה.

הזיהוי המסורתי של "השמאל" עם "אנטי דתיות" לא קיים בירושלים. ההפך הוא הנכון. עושה רושם שקמפיין הבחירות המקומי של מרצ, שהיה מבוסס על הפחדה מפני החרדים, נחל כישלון ועורר התנגדות בקרב רבים מבוחריה הפוטנציאלים, שהעדיפו את "התעוררות ירושלמים" לדוגמא. ויחד עם זאת השמאל בבירה הוא פעיל מאוד. "שוברים שתיקה", "בני אברהם", "בצלם" תעיוש דרום הר חברון ו"רבנים למען זכויות אדם" הם ארגונים ירושלמים מובהקים.

ירושלים מציעה אין ספור מוסדות שבהם מתרחשות האינטראקציות הללו ברמה האינטלקטואלית. ירושלים אינה רק "מכון המקדש" ההזוי או ישיבות חרדיות סגורות. היא גם האוניברסיטה העברית, מכון ון ליר, בית אביחי, מכון הרטמן, בית מדרש "אלול", "בית מורשה" ועוד מוסדות רבים אחרים שמצעים שיחים אינטלקטואליים המבוססים על חוויה קיומית של זהויות שונות.

עד כמה שזה נשמע משונה, רעיון ההפרדה זר לירושלים. בניגוד לרחוב התל אביבי ההומוגני, הרחוב הירושלמי הוא הטרוגני בעל כורחו. הצהלה התל אבית של "עיר ללא הפסקה" מבוססת על מנגנונים מודרניים של כינון זהות המבוססת על "הפרדה" והדרה מתמדת של כל "אחרוּת".

בתל אביב אין כמעט חרדים, הצפון מחולק באופן חריף וחד מהדרום והעובדים הזרים מכונסים בגטאות מוצנעים. זו העיר היחידה במערב שבה אין ערבים ואלו שסופחו אליה מיפו נדחקים כל הזמן החוצה. לא פלא שהרעיון הארור והגזעני של גדר ההפרדה מזוהה יותר מכל עם דמויות "חילוניות" כמו אריאל שרון, או חיים רמון התל אביבי. משום כך גם הפתרון הפוליטי בירושלים לא יוכל להתבסס רק על "חלוקת העיר" אלא יצטרך להיות יצירתי ומורכב.

 איני מתומכיו של ברקת. הצהרותיו הימניות הפכו את הבחירה בו לכמעט בלתי אפשרית עבורי. אולם הישגו נובע מכך שהצליח לייצר קואליציה של רבים מהמתנגדים לחרדיות הקיצונית שמייצג פרוש ושנתמכה בידי הימין הגזעני ביותר - אלו שבכל כוחם מבקשים לשמר את דיכוטומיית הזהויות הקיצוניות.

אילו דמות חרדית מתונה יותר כמו אריה דרעי, שזהותו אינה כה קיצונית ומדירה היה רץ, קרוב לוודאי שהיה זוכה – כי רבים מבין אלו שהתקשורת מכנה "חילונים" היו תומכים בו, וטוב שכך.

אך מה שהתברר בבחירות אלו הוא שירושלים, בסופו של דבר לא יכולה לסבול דמויות קיצוניות מדי, המבנות זהויות קוטביות ולעומתיות. משום כך למזלנו נכשל פורוש.

האתגר של ברקת הוא להפוך את הזהות הפלורליסטית הזו של העיר שלעיתים הופכת אותה גם לכה אלימה, לזהות נחשקת ומעוררת השראה, בעיקר עבור צעירים; להפוך את ירושלים לעיר שמציעה אלטרנטיבה רוחנית ותרבותית, גם אם לא פשוטה, רווית מאבקים וסתירות - ל"חילוניות" התל אביבית המבוססת על הבחנות דיכוטומיות, הפרדות חריפות והדרות מפלות. לעיר שאולי גם תצעד צעד אחד, מתוך האינטראקציות הקשות והמרתקות שהיא מציעה, לריכוך ההפרדה הקוטבית, המפלה וההרסנית שמבנה את הזהות ה"יהודית" כמנוגדת ל"ערבית". כי את זה החילוניות התל אביבית המבוססת על מנגנוני הפרדה והדרה, לא מסוגלת לעשות.

דר' עמוס גולדברג הוא עמית במרכז סכוליון באוניברסיטה העברית