"אתם תהיו המשפחה שלי?"
את יוליה בת החמש ופליקס בן השנתיים מצאו כשהם ישנים על ספסל בפארק. יוליה היתה אומרת "וודקה" ואז עושה פנטומימה של אישה שותה ומתעלפת. היום יש להם משפחה חדשה
את פליקס בן השנתיים ואת יוליה בת החמש מצאו על ספסל בפארק ציבורי בשעות הערב. הם לא היו שם לבד, אך אמם, המכורה לאלכוהול ולסמים, לא ממש הייתה שם בשבילם. פליקס ויוליה הכירו היטב את הגנים בסביבה. לא הייתה זו הפעם הראשונה בה בילו בפארק זמן רב ואף ישנו בו. לפעמים הייתה דירה, לפעמים לא.
עוד בפרויקט: הילדים של כולנו
- רוצים לעזור לילדים? חתמו כאן על הטופס המקוון.
- יש לכם שאלות? היכנסו לפורום "הילדים של כולנו "
- המטרה: משפחה ובית לכל ילד בסיכון
- וידאו: ציון כהן חוזר "אל עצמו"
- כמה אנשים צריך כדי להחליף אמא אחת?
- וידאו: צופית גרנט מבקרת במשפחת קלט
- ליהיא לפיד: "הבית שלהם הוא מקום שממנו בורחים"
- העיניים שלו אמרו: "תיקחי אותי"
- יכול להיות שמישהו בעולם באמת דואג לי?
- 9,000 ילדים בארץ מחכים לבית
- התינוקת שננטשה בחדר האשפה מחפשת בית
באותו ערב, הפארק היה ביתם והספסל מיטתם. הם נמצאו במצב של הזנחה פיזית ורגשית קשה. יוליה דיברה רוסית בלבד. היא אמרה "וודקה" ועשתה פנטומימה של אישה שותה ומתעלפת. כך שוב ושוב. יוליה נלקחה מאמה והגיעה למשפחת קלט חירום. פליקס הועבר לסבו וסבתו מצד האב.
באותו זמן בבית אחר, ביקשו מרינה ובעלה, להם שני ילדים ביולוגיים בני 21 ו-16, להעיר קצת את הבית עם צחוק של ילדים. הם פנו למכון "סאמיט", האחראי על האומנה באזור הדרום וי-ם והחלו בתהליך לקליטתה של יוליה במשפחתם. התהליך ארך מספר חודשים ובינתיים פנו סבו וסבתו של פליקס לרשויות הרווחה ואמרו שאינם יכולים להמשיך לגדלו.
אכלו כמו זאבים קטנים
"בעלי מאוד רצה ילדה", מספרת מרינה. "ואני רציתי ילד. החלטנו לקחת את שניהם".
"זה היה מאוד מרגש", מספרת סווטה איידלמן, מנחת אומנה במכון "סאמיט". "כבר במשפחת קלט החירום ראו שנוצר קשר מיידי בין יוליה לבין משפחתה החדשה. הם הביאו לה מתנה והיא שיחקה איתה ואחר כך שאלה: 'אתם תהיו המשפחה שלי?' היא ידעה שמשפחת הקלט זמנית ומאוד חיכתה שתהיה לה משפחה קבועה. הם הלכו ביחד לקחת את אחיה מהגן. יוליה לא ראתה אותו כחצי שנה ומאוד התרגשה לפני הפגישה. בשביל ילדים בגיל הרך, חצי שנה היא פרק זמן מאוד משמעותי. הם לא התחבקו בהתחלה. הם הלכו לשחק. כאילו לא נפרדו כלל".
"יוליה אמרה 'סוף סוף הסתדרנו'", מוסיפה מרינה. פליקס ויוליה נמצאים כבר שנה וחצי במשפחתה של מרינה. לשאלתי על הפגישה הראשונה שלהם, מרינה נאנחת. "הם נראו נורא. פליקס כבר היה בן שלוש, אבל נראה כמו ילד בן שנתיים. הוא היה קטן מאוד, לא מפותח לגילו ולא דיבר כלל. רוב הזמן הוא בכה ללא סיבה. גם כשנתתי לו חלב, הוא בכה וצעק. הוא פשוט לא ידע מה זה חלב. יוליה הייתה ממש פראית. שניהם היו רעבים מאוד. זה רעב שאנחנו לא מכירים. רעב של חיות קטנות. שנה שלמה הם אכלו כמו זאבים קטנים וכל הזמן. העובדת הסוציאלית לא הבינה על מה אני מדברת עד שראתה אותם".
"על מי את אומרת 'אמא'?"
ליוליה ופליקס אם משותפת ואבות שונים. אביה של יוליה נעלם. אמם ואביו של פליקס מכורים לסמים ולאלכוהול. "פליקס היה קטן יחסית", מספרת סווטה. "ובילה פחות ברחובות, היות ושהה לפעמים אצל סבו וסבתו. הטראומות שלו פחותות. יוליה חיה ברחובות עם אמה. היא מתמודדת עם בעיות רגשיות קשות. יש חשש סביר מאוד שהיא עברה פגיעה מינית. זה עולה בכל מיני דברים שהיא אומרת. כרגע אין מספיק פרטים על מנת לפתוח בחקירה, אך יתכן שעם הזמן תוכל לתת פרטים נוספים.
"יוליה מדברת על הכאב שלה", אומרת מרינה. "היא מספרת שהיה לה רע ושתמיד הם היו רעבים. היא סיפרה שאמא שלה לא בסדר. היא לא קראה לאמה הביולוגית 'אמא'. כשהייתי אומרת לה משהו על אמה, היא הייתה אומרת 'על מי את אומרת 'אמא'? את אמא שלי! אין לי אמא אחרת'".
"הם נפגשים עם סבא וסבתא שלהם באופן סדיר. אני אומרת לה 'אמא שלך חולה עכשיו. היא לא יכולה להשגיח עליכם, היא לא יכולה לעבוד. כשתגדלי, תלכי לאוניברסיטה, תהיה לך עבודה טובה ואז תוכלי לעזור לאמא'".
"בפגישה הראשונה עם אמה של יוליה לאחר כחודש, היא כעסה על יוליה וקיללה אותי. בפגישה השנייה היא אמרה ליוליה 'אנחנו ניקח אתכם'. יוליה אמרה 'לא. אנחנו נשאר עם מרינה'. אמה שאלה 'למה את לא רוצה לבוא איתנו?' ויוליה הצביעה עלינו ואמרה 'אותם אני אוהבת'. יוליה הגיבה רע מאוד לאחר הפגישות. היא הייתה חוטפת התקפים שנראו כמו שיגעון - יושבת על הרצפה, מסתובבת על הברכיים וצועקת. היא שוב הייתה מתחילה לשנוא את כולם.
"גם פליקס מגיב. בהתחלה, כשהלכנו לפגישות עם סבתו, הוא היה נצמד אלי ולא רצה לשחרר לי את היד. הוא פחד שייקחו אותו. עכשיו בפגישות, הוא מציץ בי מדי פעם, אבל הרבה יותר רגוע. אני תמיד אומרת להם: 'אנחנו הולכים לפגישה לדבר ולצחוק ואח"כ חוזרים הביתה'. זה מרגיע אותם. הם רוצים לשמוע שאוהבים אותם, שצריכים אותם ושאף אחד לא ייקח אותם".
"אני לא מרגישה משפחת אומנה"
"עכשיו ברוך השם יש בבית סימן של הגובה של פליקס כשהגיע. אנחנו מסתכלים עליו ונזכרים. הוא מאוד אנרגטי ומתפתח נפלא. יוליה התחילה עכשיו כיתה א'. היא אוהבת ללמוד, אוהבת לרקוד. אנחנו רוצים לרשום אותה לחוג שחמט.
"אני לא מרגישה משפחת אומנה. אני מרגישה שהם הילדים שלי וזהו. אני מאוד מתרגשת ודואגת אם משהו לא בסדר אצלם. כל הקרובים שלנו הם הקרובים שלהם. יש להם סבתא נוספת עכשיו וככה הם קוראים לה.
"מרינה ראתה הרבה דברים רעים. דברים שאסור שילד יראה. אני אפילו לא יכולה לספר. כואב לה מאוד שאמא שלה זרקה אותה, כך היא אומרת. לא הכול פשוט וחלק. כמובן שזו עבודה קשה. מרינה הולכת כבר שנה לפסיכולוגית וגם אנחנו נעזרים בייעוץ כשיש דברים שאנחנו לא מצליחים לפתור לבד".
"המשפחה מאוד מרגשת", אומרת סווטה. "הם כל כך מסורים. הם התכוונו לקחת ילדה ובדקה התשעים ביקשנו שייקחו גם את אחיה והם הסכימו. אני מרגישה שמצאנו להם בית חם וטוב. יש עדיין עבודה משמעותית עם יוליה - לייצב את ההתנהגות שלה ואת מצבה הרגשי, אבל רואים שינוי משמעותי וזו הצלחה".
"מה שמיוחד ומרגש בסיפור הזה הוא שאין לנו משפחות דוברות רוסית באומנה. ההתאמה כאן היא מאוד מוצלחת. הייתי שמחה שיפנו אלינו עוד משפחות מהמגזר הרוסי".
ממכון סאמיט נמסר שבאזור הדרום קיים פער משמעותי בין מספר הילדים שמחפשים להם משפחות אומנה לבין מספר המשפחות המתאימות שפונות. המחסור חמור במיוחד באזור אשדוד, אשקלון וקריית גת.
