דילמה: "אל תיגעו בבעלי החיים!"

המתח מבקרים-מטפלים מִתגלה באופנים שונים – אחד מהם מתבטא במערך "איסורים" המוטלים על המבקרים. בכניסה לגן החיות התנ"כי בירושלים, למשל, מופיעים השלטים הבאים: "אסור להכניס בעלי חיים"; "אסור להאכיל את בעלי החיים"; "אסור לפגוע בבעלי החיים"; "אסור להבעיר אש"; "שמור על הניקיון"; "ציית להנחיות שלטי הגן". אחד הציוויים המקובלים ביותר בגני החיות קובע: "אל תיגע בבעלי החיים!"

זיקית בגן חיות. לגעת או להסתכל מרחוק? (צילום: איי.פי)

המבקרים רוצים ללטף, המטפלים לגונן

העמדות המנוגדות מתבטאות בכך, שהמבקרים רוצים לגעת בבעלי החיים, ואילו המטפלים רוצים לגוֹנֵן על בעלי החיים. כתוצאה מכך מתקיים משחק מתמיד של "הורדת ידיים" בין שני הצדדים: המבקרים מגלים התנהגויות חריגוֹת ומַרדניוֹת – כמו השלכת חפצים, האכלת בעלי החיים או חדירה לאזורים אסורים; המטפלים מקיימים פעולות חינוּכיוֹת-שיטוּריוֹת מתמידות, תוך כדי חיכּוך והתנגשות עם המבקרים.

האם חיוני לקיים את הציווי "אל תיגע בבעלי החיים!" בכל תנאי? מהי העלוּת הכּרוּכה בפעולות מניעה אלה, ומהי התועלת האפשרית של הרפייתן?

הַנחתי היא, כי "שילוב ידיים" במקום "הורדת ידיים" עשוי להפיג את המתח מבקרים-מטפלים, תוך שמירה על האינטרסים של שני הצדדים.

אחת הדרכים המקובלות לגישור על פערים היא התמקדות ב"אינטרסים" ולא ב"עמדות" (פישר ויורי, 1983). התמקדות כזאת תבהיר לנו כי האינטרס של המבקרים מִתמצה בקִרבה אל בעלי החיים באמצעות נגיעה בהם; האינטרס של המטפלים – במניעת נזק או פגיעה בבעלי החיים או במבקרים. הבהרה זאת מאפשרת לנו אכן לגשר על הפערים.

"שילוב ידיים" מבקרים-מטפלים ייתכן, אם נאפשר נגיעה בבעלי חיים, בתנאי שזו אינה מזיקה או פוגעת בבעלי החיים או במבקרים. "שילוב הידיים" יתבטא בשינוי עקרוני מן המצב המצוי המושתת על גישה שלילית, הקובעת כי "יש למנוע נגיעה בבעלי החיים בכל תנאי", למצב רצוי המושתת על גישה חיובית הקובעת, כי "יש לאפשר נגיעה מבוקרת בבעלי החיים, בתנאי שאין סיבות טובות למנוע אותה". 

בשבח המגע - ההוויה והחוויה האנושית  

המגע עשוי לעורר, אצל בני אדם כמו אצל בעלי חיים, תחוּשוֹת מענגות או תגובה לא נוחה. הנגיעה "הרַכָּה" עשויה לגרום לנו לחוש בטוחים, שמחים ואהוּבים. עם זאת, הנגיעה ככלל נאסרת לא פעם מסיבות שונות: האחת, היא כמובן האפשרות הלא נדירה שבני האדם יפעילו כלפי בני אדם או כלפי בעלי חיים אחרים מגע "קשה", מִתעלל ומֵענה; האחרת, היא החשש כי הנגיעה תגרור אחריה טוּמְאָה או פֶּגַע – מכאן "נֶגַע" במשמעות של "מכּה, מחלה, חבלה בגוף".

יתרונה של הנגיעה נעוץ בכך שהיא תמיד פעילה; בעת מגע אנו חשים את הדבר עצמו, ובו זמנית חשים את עצמנו נוגעים בו. אפילו הנגיעה בעצם מלאכותי מְתָקֶפֶת את נוֹכחוּתוֹ כמו גם את נוֹכחוּתנוּ; על אחת כמה וכמה הנגיעה ביצור חי.

הנגיעה ה"רַכָּה" היא מיידית ואינטימית – "נגיעה" בלשוֹננוּ משמעה "יחס, קִרבה, קֶשֶׁר";. בניגוד לראִייה, נגיעה באדם או בבעל חיים אחר היא תהליך דו-כיווני. המגע מייסד יחסים או קשרים ויוצר דו-שיח מיידי. כדי לחולל את ההתקשרוּת באמצעות המגע, על העצם המלאכותי או על היצור החי להיות ב"הישג יד" ממש – ביטוי המגדיר יחסים מרחביים מיוחדים.

כל בעלי החיים מגיבים למגע ולליטוף; החיים אינם יכולים להתפתח ללא המגע. בהיעדר מגע, בני כל הגילים עלולים לחלות ולהיות מורעבים למגע. אדם נוגע כדי לרכוש "ידע"; ה"ידיעה", שיש אִתה "מגע" בין איש לאישה יוצרת מצִדה התעבּרוּת וחיים חדשים. "החוש הראשון שניצת בחיים הוא המגע, ועל פי רוב הוא זה הכָּבֶה אחרון: זמן רב לאחר שעינינו בוגדות בנו ממשיכות ידינו להיות נאמנוֹת לעולם" (אקרמן, 1998: 68).

המגע בגני חיות

בעבר, מטרתם הבלעדית של גני החיות הייתה בידור ושעשוע של המבקר, ולפיכך נתפשה הנגיעה כטבעית יותר. כיום, מתוך המגמה השלטת לחנך את המבקר ולשמר את בעלי החיים הנגיעה נתפשת כלא ראויה, ובעלי החיים עברו למעמד של "לראותם בלבד" (לעתים – גם זה בקושי רב).

מניעת המגע בגני החיות מרחקת ומנכּרת את המבקרים מבעלי החיים. כמו כן, היא עשויה להעביר שני מסרים מנוגדים שאינם מועילים: "נחיתוּת" אנושית המתבטאת בכך שבעלי החיים נתפשים כחשובים יותר מבני האדם; או "עליוֹנוּת" אנושית המתבטאת בכך שבני האדם נתפשים כחשובים יותר מבעלי החיים.

המסר האחרון מלווה לא פעם בסלידה מבעלי החיים ובהנחה שהנגיעה בהם אינה מכובדת, מלוכלכת, מזיקה ואפילו מטמאת. באתר "הידברות", שנועד להשיב על שאלות בנושאי יהדות ומנוהל על ידי צוות רבנים מתנדבים, העלה אחד הגולשים את השאלה הבאה: "למה אסור לגעת בחיות בשבת? מדוע הם 'מוקצה'? וביום יום, ישנם אנשים שנוהגים לא לגעת בחיות. זה נשמע לי קצת מוגזם".

התשובה: "החכמים גזרו על נגיעה בבעלי חיים בשבת שמא יבוא להשתמש בהם וכדומה(...) עצם הנגיעה ביום חול תלויה בדעת האדם. ישנם אנשים שהיחס לידיהם ולמה שהם נוגעים בו גבוה, ומרגישים שנגיעה ללא צורך בבעל חיים, שהוא יצור פחוּת מהם, מורידה אותם מהרגשת עליוֹנוּתם. זה עניין רִגשי שסוף כל סוף תורם לעבודת השם של אותם אנשים שבכך מרוממים את עצמם ואת היחס לחשיבות עבודתם בעולם"2

הנגיעה השווה לכל נפש – בגובה העיניים ומתוך הכּרה הדדית – עשויה למנוע הן את תחושת ה"עליוֹנוּת" הן את תחושת ה"נחיתוּת", ולהשיב לבעלי החיים את כבודם האבוד.

דרכי התמודדות מקובלות בגני חיות

"פינות ליטוף" או "גני חיות לילדים": אחת הדרכים המקובלות להתמודד עם רצונם של המבקרים לגעת בבעלי החיים היא להציע "פינת ליטוף" (petting zoo) או "גן חיות לילדים" (children's zoo). למרות השם, פתרון זה אינו מכוון לילדים בלבד: כפי שצוין במפורש בדברי ההסבר ל"גן החיות לילדים" בגן החיות של סן דייגו בקליפורניה, "'זה לא רק לילדים' – אל תיתן לשם להטעות אותך. 'גן החיות לילדים' שלנו פתוח להנאת הכול (...)".

יתרונותיהּ של "פינת ליטוף" הם: (1) מתוך המגע הקרוב עם בעלי החיים וחוויית הלמידה הישירה, ומתוך ההסברים המוצעים על ידי הצוות, המבקרים עשויים להיטיב ולהבין את המינים השונים ואת אוֹרחוֹת חייהם; (2) הערכת הגן והמסרים החינוכיים שהוא מנסה להנחיל עשויים לצאת נִשכָּרים; (3) הקשר הבלתי אמצעי – אך המבוּקָר – עם בעלי החיים עשוי לטפח כבוד וחמלה; (4) החוויה עשויה להיות מבדרת ומענגת.

חסרונותיהּ של "פינת הליטוף" הם: (1) מגע ישיר עם בעלי החיים עלול לגרום נזק למבקרים – כמו פגיעה או העברת מחלות מבעלי החיים (zoonotic diseases) (בעניין זה אעיר כי כמעט כל מגע עם יצורים חיים – בני אדם כמו בעלי חיים אחרים – נושא עִמו סיכון כלשהו להידבקות במחלות, וכי שטיפת ידיים נאותה היא מתכּוֹן בדוק להפחתת סיכון זה); (2) גרימת "דַחַק" (stress) לבעלי החיים וסיכון של פגיעה בהם.

פתרונות שונים מוצעים כדי למזער את החסרונות ולמרֵב את היתרונות של "פינת הליטוף."3 עם זאת, חיסרון אחד עדיין בולט במיוחד: הן מציעות בדרך כלל רק "חיות משק" או "חיות בר מתוּרבתוֹת"; לפיכך, פתרון ממוסד זה אינו משביע את תשוקתם העזה של המבקרים להתקרב ל"חיות פרא" של ממש.

תצוגות פתוחות: בגני חיות רבים קיימות "תצוגות פתוחות" (open exhibits) – מאחורי תעלות, שיחים וכדומה – שהמבקרים יכולים לצעוד בתוכן (walk through) ולהרגיש כחלק מסביבתם הטבעית של בעלי החיים. בדרך כלל מדובר באזורים שבהם מוחזקים בעלי חיים לא מסוכנים כגון לֶמוּרים, מרמוסטים, עופות, לטאות, צבים וכדומה. עם זאת, גם באזורים אלה מתקיים הציווי "אל תיגע בבעלי החיים!".

בגן החיות התנ"כי בירושלים קיימת "תצוגה הפתוחה" של לֶמוּרִים (קיפופים החיים במַדַגַסְקַר ובאיים הסמוכים). אולם גם כאן, שאיפתם של המבקרים ליצור מגע ישיר ומיידי עם בעלי החיים אינה ברת מימוש. כבר בשביל המתפתל המוביל אל התצוגה מקדמים את המבקרים שלטים מאיימים: "אין לגעת בלֶמוּרִים". על גבי דלת הכניסה הכפולה של התצוגה מופיע שלט, הכולל את ההוראות הבאות: "אין לגעת בלֶמוּרִים; לכו על השביל בלבד; הישמעו להוראות הצוות".

הלֶמוּרים הם ידידותיים במיוחד, ומתקרבים אל המבקרים – המשתוקקים אליהם – "למרחק נגיעה". מבקרת אומרת בהתרגשות: "איזה חמודים... זה דורש ליטוף!".  מבקרים ממושמעים פונים אל השומר מטעם הגן המצוי דרך קבע בתצוגה: "אפשר לגעת? "; "אפשר ללטף אותו? ". התשובה: "לא, אסור לגעת! (...) לא נעים להם שנוגעים בהם!". מבקרת מנסה לגעת, והמדריכה ממהרת להורות לה: "סליחה, סליחה! מותר רק להסתכל עליהם!".

האם מצב זה מחויב המציאות? אביא כמה מקרים, שנויים במחלוקת פחות או יותר, כדי להמחיש שאין זה כך: ביערות של מדגסקר נוצר מגע קרוב בין המבקרים לבין הלֶמוּרִים – הנחשבים לבעלי חיים ידידותיים (אם כי בעלי נטייה לרכוּשנוּת-לזללנוּת). ביערות של דרום אמריקה נוצר מגע דומה בין המבקרים לבין העַצְלָנִים (Sloth או, בשמו המדעי, Folivora).

מגע נחוץ? מקדש הטיגריסים בתאילנד (צילום: אי.פי.איי)

מקרה קיצוני ושנוי במחלוקת אף יותר הוא זה של "מקדש הטיגריסים" (Tiger Temple) הבודהיסטי בתאילנד. במקדש מוחזקים בעלי חיים שונים, ובכלל זה טיגריסים מבויתים אחדים המסתובבים חופשי אחת ליום. המבקרים (600-300 מדי יום) מוזמנים להתקרב אליהם, ללטפם ולהצטלם אִתם. המקדש מקיים פילוסופיית שימוּר השונה מזו שבמערב: הדגש הוא על התייחסות אל בעלי החיים כאל בני משפחה, במקום על קיום התנהגותם הטבעית.

אני תוהה, האם אפשר לשחזר חוויות מעין אלה גם בגבולות גן חיות? פנייה לאפיקים אחרים: מכיוון שגני החיות לא עונים כמדומה על כל צורכי המבקרים, צצות בישראל – כמו בארצות אחרות ברחבי העולם – "פינות חי" ו"פינות ליטוף" רבות מחוץ לגבולות הגנים הרִשמיים. ככלל, הסיכוי לנזק או לפגיעה גדול בהרבה באפיקים חלופיים אלה מאשר בגני החיות הממוסדים והמבוקרים. הנגיעה ראויה ורצויה בעיקר במקומות שבהם הפיקוח והבקרה על בעלי החיים כמו על המבקרים הוא מקצועי, אחראי והדוּק.

מסקנות

המגע ממלא תפקיד מרכזי בהוויה ובחוויה האנושית: הוא מיידי, פרטי, אישי ואינטימי ביותר; הוא מבטל את המרחק, יוצר יחסים או קשרים דו-כיווניים פעילים ו"חמים", ומאחד בין הנוגע לבין מי שנוגעים בו; הוא מאפשר "ידיעה" של האמת הפנימית של הדברים; הוא מעורר תחושת סיפוק ועונג.

המגע נתפש בעבר בתרבות המערבית כחוש רב חשיבות; רק החל מן המאה ה-19 חל פיחוּת בערכו. גם במוזיאונים – שגן החיות הוא תת-סוג שלהם – הִתאפשר עד לפני כמאתיים שנה מגע במוצגים. לאחר תקופה ממושכת שבה נאסר המגע, מוזיאונים רבים חוזרים ומדגישים את חשיבות החושים בכלל והמגע בפרט; זאת מתוך הכּרה במרכזיוּתה של השותפות האמיצה עם הציבור הרחב בקיום המוסד ובקידום יעדיו, ושל המעוֹרבוּת הפעילה של המבקרים בפעילויותיו – מתוך הבנה שעליהם לחקור ולגלות את האוספים ואת המוצגים בכוחות עצמם.

תִסכול המבקרים ומניעה מהם ליהנות מן היתרונות הכּרוּכים בחוש המגע ולהגשים את רצונם לגעת בבעלי החיים מנציח את המתח השורר בין המבקרים לבין המטפלים, ומחייב את האחרונים לנקוט פעולות חינוּכיוֹת-שיטוּריוֹת שונות. לגבי מבקרים רבים, האיסור הגורף על קִרבה לבעלי החיים ועל נגיעה בהם, נתפש כחוסר הבנה מִצד המטפלים לגבי הצרכים של המבקרים, המגיעים לגן בעיקר לשם בידור ושעשוע.

מבקרים "חסרי תרבות" מתריסים על גישה זו בהתנהגויות חריגוֹת ומרדניוֹת; מבקרים "מתורבתים" יותר משתמשים – בעיקר כלפי ילדיהם – באמצעי "עידוּן" כדוגמת תחליפי בעלי חיים (בעלי חיים ממולאים, ספרים המאפשרים "מגע ותחושה", מִתקני שעשועים – כמו קרוּסלוֹת – הכוללים בעלי חיים, פסלים, סרטי טבע למיניהם).

כאשר גני החיות אינם מציעים הסדרים נאותים לנגיעה בבעלי חיים – כדוגמת "פינות ליטוף" או "גני חיות לילדים" מוּסדרים ומבוּקרים – הציבור פונה לאפיקים אחרים מחוץ לגן החיות, שהם ככלל רצויים פחות.

המלצות

בניגוד לגישה שלילית האוסרת נגיעה בבעלי חיים בכל תנאי, מומלץ לאמץ גישה חיובית המתירה נגיעה בבעלי החיים בתנאי שאין סיבות טובות למנוע אותה. נגיעה בבעלי החיים צריכה להיות מבוקרת ומווסתת, ולהבטיח שיימנעו ככל האפשר כל נזק או פגיעה הן בבעלי החיים והן במבקרים. מצב אחד כזה מופיע באופן הבא ב"שאלות ותשובות" של ילדים ברשת האינטרנט: "(שאלה:) האם אני יכול לגעת בחיות פרא בגן החיות?" – "(תשובה:) אני מניח שכן, אבל רק כאלה שלא יאכלו אותך".

יש לזכור, כי נגיעה "רכּה" אינה מובנת מאליה ומחייבת תִרגוּל וִהתרגלוּת – של המבקרים ושל בעלי החיים כאחד. באשר למבקרים, "טיוטת תקנות צער בעלי חיים (הגנה על בעלי חיים) (החזקה), התשס"ה- 2005" נאמר בין השאר, בפרק המתייחס להחזקה ולהפעלה של פינות ליטוף: "לא ייגע אדם בבעל חיים בפינת ליטוף אלא באישורו ובפיקוחו של מדריך. מדריך לא יתיר מגע בבעל חיים אלא אם כן הוכח להנחת דעתו כי האדם שייגע בבעל חיים יודע מהי הדרך הנכונה לעשות זאת מבלי לגרום לו כאב או סבל". באשר לבעלי החיים, לשם הרגלתם למגע יהיה ככל הנראה צורך באימונם ובהכשרתם – פעולות המעוררות התנגדות מצד מטפלים רבים, והמחייבות השקעה רבה.

איסור על נגיעה צריך להתפרש כ"עונש" חריג ולא כמובן מאליו. אנשים ש"נגיעתם קשה" – בניגוד לאלה ש"נגיעתם רכּה" – צריכים להיות מנוּעים ממגע עם בעלי חיים. כאשר "משחק חשדנוּת" הופך ל"משחק אמוּן", וכאשר צוות גן החיות מציע למבקר "גזר" המתבטא ביתר היענוּת לרצונותיו ולשאיפותיו, על הצוות להצטייד במקביל ב"מקל" גדול יותר: מי שמפר את האמוּן היסודי שניתן לו ופועל בניגוד לכללים המוגדרים והמפורשים (שעליהם אפשר לבקש מן המבקר לחתום), יהיה צפוי להרחקה מיידית, ובמקרים קיצוניים – לצמיתוּת. 

• ד"ר עידון ירון, בעל תואר שלישי בסוציולוגיה מן האוניברסיטה העברית בירושלים. עוסק בחקר תרבות: אמנות, ספרות וקולנוע. משמש מרצה בכיר בסוציולוגיה במכללה האקדמית אשקלון.