מנת דם בצלחת

אם חושבים על זה רגע, אפשר להבין את החיבה הגדולה של התרבות האנושית, לאורך הדורות, לשתייה ואכילת דם. הטעם המוזר, הזרימה הקולחת, הצבע מושך תשומת הלב, אבל יותר מכל, העובדה שהדם הוא סמל החיים המובהק ביותר, גרמו לאנשים במהלך ההיסטוריה להשתוקק אליו. המנצחים בקרבות נהגו לשתות את דם האוייב המובס, ברומא העתיקה נהגו לשתות את דמם של גלדיאטורים כדי לרפא אפילפסיה, ודם של בעלי חיים נחשב, במשך שנים, לעשיר בסגולות רפואיות שונות.

לפני שאתם מעווים את פניכם בגועל נסו להזכר בפעם האחרונה שאכלתם מנה נחמדה של כבד עוף על מצע של פירה, או סתם קציצות שעשויות מבקר. אלא אם אתם צמחונים, גם אתם אוכלים קצת דם, לפעמים אפילו כמה פעמים בשבוע.

מתי אכלתם לאחרונה? כבד עוף ופירה (צילום: אורלי דיין)

אפשר להסתכל על שתיית הדם כנסיון להפוך את הסימבוליות שלו למשהו ממשי, באופן הבסיסי ביותר. ולפי ההנחה הזאת דווקא הדם היה צריך להיות משווק כ"טעם החיים", ולא הקולה עתירת הסוכר והחומצה הזרחנית.

האמונה כי בתוך הדם עצמו נמצאים החיים, הפכו את האכילה והשתייה שלו לטאבו בתרבויות כמו היהדות והאיסלם. בתרבויות אחרות דווקא אוכלים דם בעלי חיים, אבל אכילת דם אנושי נתפשת כעניין קיצוני ולא מקובל. למעשה, מלבד תרבויות פאגניות ואוכלי אדם למיניהם - שלא בוחלים בקצת דם אנושי כדי לשמח את הקיבה, רוב התרבויות הפגינו פחד עמוק מהרעיון של צריכת דם אנושי. דוגמא שקרובה אלינו היא עלילות הדם שהופצו נגד היהודים, כדי להציג אותם באור דמוני, אבל הביטוי המפורסם ביותר לפחד הזה, הוא הערפד.

מי מאמין בערפדים?

מיתוסים על מתים, או אנשים הכמהים לדם אנושי, צצו כבר לפני מאות שנים. הרוזן דרקולה הוא אולי הערפד המפורסם ביותר, אבל גם לסינים, לבולגרים, למקסיקנים, לפיליפינים, לאבוריג'ינים באוסטרליה, ולעוד תרבויות רבות ברחבי העולם, יש ערפדים עם מאפיינים שונים ומשונים. המשותף לכולם, מלבד העובדה שהם אוהבים למצוץ דם אנושי, הוא התכונות העל אנושיות המיוחסות להם, החל מהיכולת לעוף ולקרוא מחשבות וכלה באפיונים גופניים כמו נחיר אחד, רגליים מכוסות קטיפה וכמובן הניבים הארוכים והעובדה שאינם משתקפים במראה.

בניגוד לעבר, התרבות הפופולרית מציגה דימוי הרבה פחות מפחיד והרבה יותר רומנטי של הערפד, ואחת הדוגמאות הבולטות היא סדרת הטלוויזיה "באפי, ציידת הערפדים". התהליך הזה הביא להתפתחות סצינת ערפדים רחבת ידיים, שניזונה ממאות אתרי אינטרנט העוסקים בנושא מכל אספקט אפשרי, ומפגישים בין אנשים הנהנים לחקות את דרך החיים הערפדית, ברמה כזו או אחרת.

למרבה הצער יש גם כאלה שפיתחו אובססיה סביב העניין, ולמרות שלא ניחנו בתכונות יוצאות דופן (מלבד כמובן להפרעה נפשית קיצונית), הפכו לערפדים בעיני עצמם.

אחד הסיפורים המזעזעים שהתרחשו בבריטניה היה בשנת 2002, כאשר נער בן 17 רצח את שכנתו בת ה-90 בדקירות, ואז עקר את לבה ושתה את דמה, לאחר שניקז אותו לסיר. רצח מפורסם אחר התרחש בגרמניה, באותה שנה, על ידי בני זוג שהגדירו את עצמם כערפדים. השניים רצחו בדירתם אדם (שנבחר ככל הנראה בכלל חיבתו ללהקת הביטלס), עם פטיש בו הלמו בראשו, ושתו את דמו כשסביבם ארונות קבורה. מה שנקרא, הכל בשביל מנת דם טרייה.

ואחרי הקדמה לא מעוררת תאבון, אפשר לעבור למנה העיקרית. המאכלים הבאים, שנחשבים למעדן פופולרי במקומות רבים, לא כוללים דם אנושי, אבל לא בטוח שתרצו לנסות אותם בארוחת הצהריים הבאה שלכם. או שכן.

עשוי לרוב מדם של חזיר או בקר. פודינג שחור (צילום: ויז'ואל/פוטוס)

פודינג שחור

כבר לא נראית אותו דבר. שקשוקה (צילום: מאיר פרטוש)

חזיר דם

מסתבר שלא רק אנחנו אוהבים שקשוקה, אבל יש כאלה שמכינים אותה קצת אחרת. ההונגרים רוחשים כבוד גדול לחזיר הראשון שנשחט בתחילת העונה. כדי להפגין את הכבוד הראוי הם אוספים את הדם, במהלך השחיטה, ומעבירים אותו למחבת גדולה, אליה מוסיפים ביצים מקושקשות שיוצרות מעיין שקשוקה, רק מדם.

אורז פורטוגזי

אם תמיד חלמתם לטעום מנה פורטוגזית מסורתית, מומלץ שתנסו את ה"ארוז דה קבידלה" (Arroz de Cabidela), שזה עוף עם אורז ודם. הרעיון שעומד מאחורי המנה דומה מאוד לזה של חזיר הדם מהמנה הקודמת: כששוחטים את העוף תולים אותו מעל קערה גדולה, אליה מתנקז כל הדם שניגר ממנו.

מסורת, מסורת מסורת. ארוז דה קבידלה (צילום: ויז'ואל/פוטוס)

לאחר מכן מפרקים את העוף ומקפיצים את החלקים בהם רוצים להשתמש במחבת עם שמן, בצל קצוץ, שום ופטרוזיליה. מוסיפים מים, מלח ופלפל ומבשלים על להבה נמוכה עד שהעוף מתרכך. בשלב זה מוסיפים את האורז, ומעט לפני שהוא מוכן לגמרי מוסיפים את הדם. כשהתבשיל רותח מסירים מהאש ומגישים. או שלא.